צילום: מהאלבום הפרטי מייק לוין (צרעה) - רקדן; זמר; מנכ"ל להקת המחול הקיבוצית בראשיתה; המייסד וכיום המנהל של "תזמורת הבמה הישראלית" - לקה, עד שחרורו מהצבא, בגמגום.

עוד על החברים המבוגרים בקיבוצים:
בגיל 54 - הקיבוצניקית ילדה תאומים
בית אלפא: הוותיקים קוטפים תאנים בהתנדבות
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

את מה שהתקשה לבטא בדיבור הצליח להביע בשירה ובקטעי חזנות בבית הכנסת הדרום-אפריקני, וגם באמצעות תנועת הגוף, ששנים רבות לאחר מכן הפכה לאהבת חייו. כיום קשה עד בלתי-אפשרי לשמוע אצלו שמץ של גמגום בשיחה הקולחת, אבל לוין טוען שמדובר ב"ליקוי כרוני, לכל החיים, שלא מורגש רק בזכות אימון ומשמעת עצמית".

גילו הכרונולוגי, 67, אינו ניכר במבנה גופו החסון ובמרץ הבלתי-נדלה שלו, שבזכותו הוא מצליח לתפעל - כנגד כל הסיכויים - תזמורת בת 35 נגנים המתנהלת כולה באמצעות עמותה (לעומת שאר התזמורות בישראל, שרובן זוכות לחסות מצד ערים ורשויות מקומיות), תוך שהיא מעלה עשרות סדרות קונצרטים, שעיקרם מיועדים לילדים ולמשפחה, ומתארחת דרך-קבע במוזיאון תל אביב.

"אם כבר התחלנו לדבר על הגמגום שלי", אומר לוין, "אז כדאי להזכיר שהייתי בחברה טובה, בלי להזכיר כמובן את משה רבנו... גם חיים בר-לב היה מגמגם, גם רבין, ואפילו משה דיין, לאחר הפציעה שלו. אני יודע מה היה הסוד של בר-לב כשדיבר ל-אט ל-אט... הוא פשוט הכתיב לעצמו את קצב הדיבור תוך נקישות בצדו התחתון של השולחן. זה אחד התרגילים".

שחורים ולבנים
פרץ היצירה וההפקה התעורר מוקדם אצל מייק לוין. כילד צעיר בדרבן, דרום אפריקה, הקים להקה עם ארבעה חברים שהיו אתו בתנועת הנוער של "הבונים". "שרנו להנאתנו לאחר הלימודים בבית הספר", הוא מספר, "עם חבורה של עובדי מוסך שחורים שהיו יוצאים להפסקה מהעבודה. כך שילבנו בין שירה מקומית למודרנית יותר.

"אני גם נחשבתי ל'בעל קורא' בבית כנסת. אחרי שנים רבות, כשעלינו כולנו לארץ, הקמנו להקה בשם 'הדרבנים' - לא הדורבנים, כמובן, זו להקה אחרת - והופענו במקומות שונים עם אתי מזרחי (כיום אתי עמית), חברת צרעה, שהיתה בלהקת הנח"ל".

הוא גדל בדרבן עד גיל 17. אביו היה מורה ומחנך, מנהל תיכון ומאוחר יותר דיקן של סמינריון למורים ממוצא הודי, ולימד שפות והיסטוריה. "הוא היה בעל דעות שמאלניות, בדומה לשאר בני המשפחה", מבהיר מייק, "ובשל כך היה תמיד תחת מעקב השירות החשאי בדרום אפריקה. אלמלא המעמד הגבוה שלו בקהילה החינוכית שם, היה מושלך לכלא בשל עמדותיו ומעשיו.

"אני זוכר פשיטות של אנשי המשטר האפל על הבית שלנו במטרה למצוא חומר מרשיע, והוא עצמו זיהה בהרצאות שלו שני בלשים שהושתלו שם כדי לשמוע אם הוא מטיף לפעילות נגד המשטר.

"אני סיימתי בגרות בגיל 16, ועוד לפני גיל 17 עזבתי את דרום אפריקה לישראל, עם שלושה מחבריי ועוד חבר'ה מגרעין הבונים. אחרי שקיבלנו צו גיוס לצבא שם, אמרנו שאנחנו יוצאים לביקור משפחתי ולא חזרנו. לא הייתי מסוגל לירות ב'מטרות דמות' שחורות, וסביר היה שאם הייתי נשאר הייתי מבלה את תקופת השירות בכלא".

לך עצמך היו חברים ממוצא אפריקני?
מייק לוין: "ממש לא. זה היה בלתי-אפשרי באותה תקופה חשוכה. כל החיים התנהלו בנפרד ליהודים, ללבנים ולבני מוצא אחר. אבי עבד אתם ולכן הם הגיעו לבית שלנו, אבל לי לא היה קשר כלשהו אתם. אחותי היחידה עלתה שנה לפניי והגיעה לקיבוץ כפר-הנשיא, וגם ההורים עשו עלייה כמה שנים לאחר מכן".



שירים וריקודים
כאמור, בשנת 1965 עלה לוין ארצה. הוא למד עברית באולפן ואחרי שירותו הצבאי ולימודי פילוסופיה והיסטוריה יהודית באוניברסיטה העברית, התיישב בקיבוץ צרעה.

הוא נישא למלי מרודזיה, ובמהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים ושישה נכדים. בשנת 1973, זמן קצר לפני מלחמת יום כיפור, החל בקריירה שלו כרקדן בלהקת המחול הקיבוצית, שהיתה אז בחיתוליה, ומאוחר יותר גם הפך למנכ"ל הראשון שלה ולעוזר־המנהלת האמנותית דאז, יהודית ארנון ז"ל.

הפכת לרקדן בגיל מבוגר יחסית.
"הופענו ב-1972 עם ה'דרבנים' במקומות שונים. אני הייתי מתנועע קצת כשהחבר'ה היו שרים. באחת ההופעות ראתה אותי הדה אורן מאשדות-יעקב איחוד, שהיתה אחת מהכוריאוגרפיות של הלהקה הקיבוצית. אחרי ההופעה היא ניגשה אליי ושאלה איפה אני רוקד. השבתי לה שאני לא רוקד בשום מקום מקצועי. היא סירבה להאמין, התעקשה שאני רקדן, והציעה לי להצטרף ללהקה בגעתון.

"באותה שנה רקדו שם רק זכרי דגן ז"ל מגבעת-חיים איחוד, שנהרג בתאונה בשנת 1982, ועוד ארבע-חמש רקדניות. באתי, והתקבלתי ללהקה בלי מבחנים. במקביל התחלתי לקחת שיעורי מחול מודרני ב'בת דור' בתל אביב. עבדתי בגד"ש של צרעה עד שעות הצהריים המאוחרות, ואחר-כך הייתי נוסע לתל אביב ורוקד עד הלילה.