שבעים שנים חלפו ואלפי מחוללים רקדו מאז יצא לדרכו כנס מחולות העם בדליה בשנת 1944. בסוף שנות השישים של המאה הקודמת ידע הפסטיבל העממי את שעותיו היפות, כשלא פחות מ-60 אלף איש התקבצו אל הקיבוץ כדי לחולל, או כדי לצפות בלהקות המחול שהגיעו לשם מכל רחבי הארץ.

עוד על המחול בקיבוצים:
להקת המחול הקיבוצית - קהילה של מחול
הקיבוצניקיות הוותיקות יוצאות במחול
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

בשנים האחרונות התעוררו הרצון והחזון "להשיב עטרה ליושנה", והמארגנים מייחלים שהפסטיבל יהפוך לאירוע בן ימים מספר, ושמניין מבקריו יתקרב לשיא של הסיקסטיז. בינתיים מדובר בצעדים מדודים יותר, בכנס שייערך במוצאי ראש השנה (27.9).

דמיון וסדר
קצת היסטוריה ופולקלור: את הכנס הראשון, שנערך ביולי 1944, הפיקו חמש יוצרות ישראליות בתחום המחול, שניסו ליצוק תכנים חילוניים בחגים ובמועדי ישראל, כמו גם לשמר את תרבות המחול העממית מקיבוץ הגלויות שבישראל. היו אלה נורית קדמן (דליה), ירדנה כהן (עין-השופט), רבקה שטורמן (עין-חרוד), לאה ברגשטיין (בית-אלפא) ושרה לוי-תנאי (מייסדת להקת "ענבל", שהתגוררה ברמת-הכובש).

עוד לפני הפסטיבל יצרו חמש הנשים מחולות עם ישראליים חדשים בקרב ההתיישבות העובדת, והרעיון שעמד בבסיס הכנס, שנתמך על ידי מחלקת התרבות של הסתדרות העובדים, היה ללמד את הקהל הרחב ריקודים חדשים, לצד מופע מחולות לטובת אלה המעדיפים רק לצפות.

בכנס הראשון ובמופע השתתפו מאתיים רקדנים, וקרוב ל-3,000 איש הגיעו לצפות במופע הסיום, שבמרכזו הועלו שני מחולות חדשים שהשפיעו במשך שנים על התרבות של מחולות העם בארץ: "מגילת רות" ו"שיר השירים".

סיסמת הכנס של שנות הארבעים במאה הקודמת, שנלקחה ממאמר של א"ד גורדון, היתה: "אף אם כל העולם מכה אותי ומתנפל עיי, אצא במחול". לצורך הכנס הוקמה ליד קיבוץ דליה "קריית מחול" ובה אמפיתיאטרון, מחנה אוהלים ומשטחי ריקוד. אופי האירוע היה "פסטיבלי", והוא נמשך יומיים, מבוקר עד ערב.

הפסטיבל השני התקיים בשנת 1947 והביא כ-25 אלף מבקרים. היו אלה ימי שלטון המנדט הבריטי, אך למרות העוצר הלילי שהטילו הבריטים נשאר הקהל לחולל כל הלילה בכנס, ובכך הביע את מחאתו מול שלטונות המנדט.

בחודש יוני 1947 פורסמו ב"ידיעות אחרונות" רשמים מן האירוע, וכך נכתב, בפאתוס שאפיין את הימים ההם: "לא לחינם מורכב קיבוץ דליה מיוצאי גרמניה ורומניה - הדמיון והסדר מתמזגים בו יחד. רק איש בעל דמיון יכול היה להציע ולהביא רקדנים לסביבה שוממה זו - ורק קיבוץ בעל דמיון והרגשת סדר יכול היה לבצע את הדבר.

ואכן, הצד הארגוני של הכינוס יכול היה לשמש למופת ולדוגמה". ועוד: "ובהסתכלך על הר האנשים הזה למטה, ראית במה המוארה בקושי בפס אור חזק, ומאחוריה, בסוכת שקים, אוהל בדווים, היתה התזמורת. רמקול צרוד הפיץ את צליליה, ועל הבמה הופיעו בזו אחר זו להקות הרקדנים - אלה שלמענם באו כל ההמונים שכיסו את צלע ההר".

הפסטיבל האחרון בקיבוץ דליה התקיים בשנת 1968, מול קהל של כ-60 אלף איש.



רוקדים על האדמה
לפני שנים מספר החליטו במועצה האזורית מגידו לחיות את המסורת ולקיים את הפסטיבל במתכונת של יום אחד, מתוך כוונה להרחיבו בשנים הקרובות, כדוגמת הכנסים המיתולוגיים. בשנה שעברה הגיעו לפסטיבל "מחולות אסיף דליה" בחג סוכות למעלה מ-3,500 רקדנים חובבים וצופים.

לפני חמש שנים, במלאות שבעים לקיבוץ דליה ועם החזרת הפסטיבל לפעילות אחרי הפסקה בת שנים רבות, כתב הכוריאוגרף יואב אשריאל, בן קיבוץ רמת-דוד: "זהו אירוע חשוב לכל רוקד ריקודי עם, לכל מרקיד ולכל יוצר ריקודים. שם הכל התחיל. זהו הגרעין ממנו צמח הדבר הנפלא שלנו והיה החממה לגידולו. הכנסים בדליה הקימו למעשה את תנועת ריקודי העם ובנו את דמותה.

"גם אותי, אישית, הם הדליקו לעניין ועיצבו את פועלי בנושא. בשבילי דליה הוא 'התגלות'. הייתי בן 17 כשראיתי בפעם הראשונה ריקודי עם ישראליים, והייתי נפעם. בקיץ 1947 באתי עם כמה חברים מהקיבוץ לכנס המחולות השני.

ההופעות היו על במה שהוקמה מול צלע הר ליד הקיבוץ, שהיה אז בן שמונה בלבד. אנשי הקיבוץ חרשו שורות על ההר, מול הבמה, כמקומות ישיבה. במשך יומיים רקדנו ולמדנו ריקודים, כל היום והלילה. זה נעשה על האדמה בחוץ, וההתלהבות היתה עצומה.

"אחרי הכנס השני בו השתתפתי, הייתי נלהב מאוד להתרחשות החדשה. לקראת הכנס בדליה ב-1951, בהיותי בן 21, ארגנתי את להקת המחול של הנח"ל, שמנתה שישים איש - מספר עצום באותו זמן - אותם בחרתי מתוך ההכשרות הרבות בנח"ל. בכנסי מחולות בדליה בשנים שלאחר מכן השתתפתי באופן פעיל מאוד בהופעות ובהרקדות. זה נתן לי דחף ורצון להתמיד. הכנסים בדליה לא רק שיקפו את מפעל ריקודי העם,