יעל הרן, חברת מזרע, היתה רק בת ארבע כשנפטר אביה, משה שלגי. "אין לי שום זיכרון ממנו", היא אומרת. "כשאבי נפטר, אמי היתה בחודש השמיני להריונה עם אחי משה, כך שגם הוא, שנקרא על שמו, לא זכה להכירו. כל מה שאני יודעת עליו - למדתי מאוחר יותר".

עוד משוררים מקיבוצים:
מעגן מיכאל: החיו את שירי המשורר המקומי
המשוררת מהקיבוץ בוראת עולמות במילה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

משה שלגי, מורה ומשורר, נולד בשנת 1905 בעיר ויטבסק שברוסיה הלבנה, בנם של מלכה ושמואל לייב גילקין (ראשי התיבות של האב הפכו לשם משפחתו העברי של משה). אביו היה מחובבי ציון ומתומכי הרצל.

בבית קיבל חינוך יהודי וציוני, וספג את הספרות העברית החדשה של תקופתו. כבר בגיל צעיר גילה נטייה וכישרון להוראה, לימד שירה עברית בחוג של בני נוער, ואף נאסר בשל כך על ידי השלטונות. בשנת 1924 עלה לישראל והצטרף לקבוצת "מעבר" בפתח-תקווה. שם, לצד שירים "רציניים", חיבר פזמונים קלים שזכו לפופולאריות בקרב החלוצים.

תוך זמן קצר נמצא ביקוש לידע הנרחב שלו בשפה ובספרות העברית ולכישרונו הפדגוגי. הוא החל ללמד ב"גימנסיה ביאליק" בחיפה, היה ממעצבי דרכה ואחר-כך גם כיהן כמנהל המוסד. שמו הלך לפניו כמורה דגול להקניית יסודות הדקדוק והשפה, שירה ופרוזה, והוא לימד גם בחוגים של הסתדרות העובדים ובקריית-חיים, והעמיד מאות תלמידים מעריצים ואוהבים.

שלגי היה ידוע כטיפוס של אמן בעל נפש רומנטית. כשלימד בקריית-חיים כבר היה נשוי ואב לשתי בנות קטנות, אך זה לא מנע ממנו להתאהב באחת מתלמידותיו - יונה קרבצ'יק, שמאוחר יותר שינתה את שמה, בהשראתו, ליונת. בין המורה לתלמידת התיכון, הצעירה ממנו ב-15 שנה, התפתח רומן סוער.

יונת, ילידת העיירה סטורובין שברוסיה הלבנה, עלתה לישראל בשנת 1933, בגיל 13, עם אמה ואחיה. הם התיישבו בחיפה, בדירה משותפת עם כמה משפחות, וכעבור שנתיים עברו לקריית-חיים, שם לקחה הנערה הצעירה חלק בהקמת קן "השומר הצעיר". על המורה משה סיפרה כעבור שנים: "הוא היה אמן ואיש אשכולות, בעל הליכות אציליות, 'סטודנט רוסי'".

היחסים מתהדקים
לימים סיפרה יונת ז"ל (שנפטרה בשנת 2009) לעידית הימן, בתו של בעלה השני, בגילוי לב, על קורות הימים ההם, והדברים הועלו על הכתב, כמעין קטעי יומן. "הייתי בת שש-עשרה, היו לי קשיים ומצוקות שרציתי לשוחח עליהם עם מישהו. עם מי יכולתי לדבר על כך? עם אימא? מה פתאום. עם הדסה? היא היתה חוזרת מאוחר, סחוטה מהעבודה במסעדה.

"פניתי למחנך שלי - כל התלמידים היו באים לדבר אתו על בעיותיהם - וביקשתי לשוחח אתו. הוא גר לא רחוק מאתנו, בקרית-חיים. קבענו להיפגש לשיחה בערב, בקצה רחוב ד' ליד בריכת המים. זה היה בחנוכה והיה קר מאוד. אני סיפרתי לו את אשר על לבי ואז הוא דיבר ודיבר... דברים גבוהים, שלא את כולם הבנתי.

"היה לנו חוג לספרות עם משה. היינו מתאספים אחרי הצהריים ולומדים אתו. בחוג הזה נוצרו יחסי ידידות טובים. לפעמים משה היה מביא מחברות של תלמידים ומבקש מאתנו לעזור לו לתקן אותן. היו לו כנראה קשיים כלכליים, כי הוא נתן שיעורים פרטיים בכל מיני מקומות - בחיפה ואפילו במשמר-העמק.

"אחר-כך התמנה למורה גם בבית ספר בקרית-חיים, שם לימד במשמרת שנייה, אחרי הצהריים. מפגשי הספרות נמשכו. משה היה מביא לי שירים שחיבר ואני הגבתי בהתרגשות.

"לא בדיוק הבנתי מה יש בינינו. אחרי שנה היחסים התהדקו. היינו נפגשים בערב מעבר לתעלה של קריית-חיים. הייתי הולכת לשם בחושך, פוחדת ומחכה שיגמור את השיעורים ויבוא. בכיתה י"ב כבר היה לנו רומן של ממש. אני בתמימותי לא הבנתי שעלינו להסתיר את הקשר בינינו, ודי נעלבתי שהוא מסתיר אותי".

"רומן כזה נחשב לדבר איום ונורא", אומרת יעל הרן, "והוא הפך ל'פרסונה נון-גראטה', נודה מחיי החברה, ונאלץ לעזוב את משרתו בגימנסיה ואת העיר. מאחוריו נשארו בעיר בני משפחתו הראשונה. זאת היתה פרשה איומה, אבל היתה שם אהבה גדולה מאוד. אבא, בהופעתו החיצונית, היה סוג של בוהמיין, ואימא שלי סגדה לו. הוא היה בשבילה מין סמל. למשל, אם הוא קבע ניקוד למילה מסוימת בשיר, היא התעקשה שכך זה יישאר".



אחז בו שיתוק
בשנות הארבעים המוקדמות של המאה הקודמת, בחפשו אחר משרת הוראה, עבר שלגי לדגניה א', שם המשיך בעבודתו כמורה ואף ניהל את בית החינוך המשותף בדגניה. יונת עברה הכשרה כאחות בבית החולים "בילינסון". אחר-כך עבדה כאחות ראשית במחלקת ילדים בבית חולים "העמק" בעפולה. לצד העבודה החינוכית המשיך שלגי לכתוב שירים, שהתפרסמו בבמות שונות - כתבי עת, מדורי הספרות בעיתונים - אך מעולם לא זכו לכינוס בכרך אחד.

ועוד מזיכרונות יונת: "הוא קיבל דירה בדגניה א' אך בחר לגור בעמדה שליד שער הקיבוץ, בקצה