אי-אפשר שלא להתרשם מעוצמת התערוכה שהושקה במשכן לאמנות בעין-חרוד, תחת השם הצנוע: "דוד וקשטיין, ציור, 2014-1975".

עוד תערוכות מקיבוצים:
אחרי המלחמה - תערוכות חדשות בקיבוצי העוטף
"רחצה לילית" בתערוכה חדשה של בן קיבוץ
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet
היא מאתגרת, מעוררת ומתריסה, עם פוטנציאל למחלוקת ציבורית מתסיסה. כמו בהפרעת קשב תזזיתית ונטולת משככים כימיים מתפקדות עבודותיו של וקשטיין (60) כהסטות מבט קיצוניות וחסרות נשימה שאמורות להכיל בחלל אחד, ולעיתים בעבודה אחת.

קריקטורות "דר-שטירמריות" אנטישמיות, מגני דוד וצלבי קרס, זיכרונות מדממים מפציעה נפשית ופיזית במלחמת יום כיפור, יצירה חברתית עם קבוצות ילדים יהודים וערבים, התייחסות לקאנונים אמנותיים, תיעוד אישי-משפחתי רווי געגוע, ועוד.

מכלול הציורים והפסיפסים הגדולים, כמו גם הצילומים המטופלים וגזירי העיתון, אולי אינו מוגדר כמעשה תרפויטי מובהק, אבל אוצר התערוכה ועורך הספר הקטלוגי יניב שפירא (יזרעאל) מוצא נקודות השקה רבות בין חייו הסוערים של וקשטיין לבין נשואי ציוריו.

"דוד וקשטיין חווה בחייו כמה אירועים מכוננים, דרמטיים, שמלווים אותו לאורך ארבעים שנות היצירה", הוא אומר. "כילד בן שש לניצולי שואה, הוא חווה הגירה לאמריקה ומוות פתאומי של אמו, קליטה כ'ילד חוץ' בקיבוץ עינת, ומאוחר יותר פציעה קשה במלחמת יום כיפור ואובדן חבריו לצוות הטנק, מרד סטודנטים ב'בצלאל' וסילוק מהלימודים, מאבק מול ההגמוניה האמנותית השלטת והחרמת ציוריו במוזיאון תל אביב, ועוד.

"גם להחלטה לעבוד עם 'נבחרות ציור' של ילדים בעיירות פיתוח וביישובים ערביים, ישנם מאפיינים אידיאולוגיים וסוציולוגיים יותר מאשר אמנותיים גרידא. לכן קראתי למאמר שאני מפרסם בספר, שיצא בסמוך לתערוכה, בשם: 'דוד וקשטיין, לוחם-חולם'. לוחם בעזרת הכלים היצירתיים נגד מוסכמות חברתיות והנצחת הכיבוש, וחולם על חברה צודקת ושוויונית יותר. יש לוקשטיין מאפיינים של התכנסות והתפשטות - מחד עבודה בסטודיו האינטימי, ומאידך עבודה במרחב הציבורי".

משיכה-דחייה וקסם
השיטוט בחללים הגדולים של המשכן לאמנות מול האופן המופתי שבו תלה שפירא את סדרות הציורים, הקולאז'ים ותבליטי הפסיפס, מזמן חוויה אמביוולנטית של משיכה-דחייה, ובעיקר היקסמות. מרבית הציורים נעשו במהלך עשר השנים האחרונות.

אין אזכור ויזואלי לציורים הפיגורטיביים הגדולים ועזי הצבע של בריכת קיבוץ עינת שנעשו לאחר תקופת בצלאל, אבל האוצר גייס למפגן העוצמה כמה רישומים מכמירי לב של "שדות הקרב" ביום כיפור, להם צירף האמן קטעי מכתבים אל חברתו חנה, שלימים הפכה לאשתו. במקום אחר מוצגת תמונה קבוצתית של לוחמי השריון, בתוכם דוד הצעיר, על רקע הנוף המדברי.

את יחסיו המורכבים עם הממסד האמנותי מייצגת סדרת תצלומי עיתונות, מטופלים ומשוחים באדום, של אוצרות מובילות בישראל - רותי דירקטור, שרית שפירא, שרה ברייטברג ועוד - בנוסף לדיוקן אמו המתה. אפשר לנחש שהאמן ביקש לראות באוצרות תחליף רוחני לאם המגוננת והתומכת שאבדה לו בילדותו, אך חש כי הן בגדו בו והדירו אותו משדה האמנות.

לאחת העבודות, שנוצרה בשנת 2000, קרא וקשטיין "נערה יהודיה ערבייה מהשטחים". בהמשך נראים דמות סבו הסנדלר לצד צילום של חיילים נאצים, סדרת מופשטים מדממים בשם "חבושים" שמאזכרת את פציעתו, קריקטורות אנטישמיות מטופלות, מגני דוד משולבים בצלבי קרס, התייחסות של ילדים בסדנאות הציור שהקים לתמונות ילדים יהודים בבתי יתומים ולפרוסת לחם בה מוטבע מגן דוד.

בסופו של המסלול ישנו קיר מוזאיקה רחב ממדים, המורכב מלוחות גדולים שנעשו במקומות שונים, ועליו שמות הנערים היהודים והערבים שעשו במלאכה - מעין קיר הנצחה, שלמעשה הוא מיצב אופטימי לאמנות שמצליחה להכניע דעות קדומות ודבר אשם.



בדרך לצבריות
דוד וקשטיין נולד ביפו, בשנת 1954, בן לסוניה וזאב שעלו מפולין שלאחר המלחמה בשנת 1948. כשהיה בן שלוש עברה המשפחה לשיכון ותיקים ברמת-גן, ושלוש שנים לאחר מכן היגרה לניו-יורק. דוד הקטן חווה מפגשים מהסוג השלילי עם ילדי ברונקס, שכללו עימותים פיזיים מול בן המהגרים.

לאחר מות אמו, מדלקת תוספתן, התרסקה המשפחה הקטנה ושבה לישראל, לקיבוץ עינת. האב מצא עבודה במפעל "נעלי עינת" עקב היותו סנדלר ובן למשפחת סנדלרים, אבל דוד התקשה להתערות בחברת הצברים ומצא חברים בקרב אלה שהוגדרו כ"ילדי חוץ", בנים להורים גרושים, או חריגים חברתית.

בשיחות שקיים עם יניב שפירא בין השנים 2013-2012, ושתועדו, אמר, בין השאר, בהתייחסו לילדות הקיבוצית: "התחלתי להשתקם ממצבי הקיומי כילד גלותי ומוכה לכלל איזו צבריות... גם השנים הראשונות ביפו, שבהן דיברנו יידיש בבית המדמם והכואב, היו מאחור