"אני אוהב צלקות. הן לא נפתחות מחדש, ומאפשרות לך לחוות דברים ממקום הרבה יותר נכון, נוח ופשוט. מקום שמקבל". במשפט הזה של תום גפן, מוזיקאי בן קיבוץ דורות (היום בתל אביב), שמוציא בימים אלה אלבום סולו ראשון, מקופל סיפור חיים מלא צלקות וכאב, נתינה וחמלה.

עוד מוזיקאים מקיבוצים:
אב ל-7 ועורך דין מהקיבוץ - נותן ברוקנרול
הזמרת מאיה קאליש ניסתה למות - ונולדה מחדש
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

זה אולי גם התהליך שעובר מי שמאזין לארבעת שירי האלבום החדש של תום - "Through Fire", שכשמו כן הוא, הליכה דרך אש שסופה זיכוך.

כשהיה תום בן עשר נפטר אחיו הגדול דור כתוצאה מסיבוך רפואי, חצי שנה אחרי שעבר תאונת דרכים קשה. השיקום היה ארוך, דור ז"ל החל להתאושש, אבל הסוף היה טרגי. "עברו מאז כמעט 18 שנה", אומר תום. "המוות של דור 'קיים במערכת', החיים שלי התעצבו אתו, אבל הוא לא תקוע לי כמו מקל בגלגלים ולא הייתי רוצה להחזיר את הזמן אחורה. זו צלקת בגוף שלי, היא שם ואני מאוד לא מתכחש לה, אבל הפצע העמוק שהיה כבר לא כואב כמו פעם".

מה אתה זוכר מדור?
תום גפן: "האמת - לא הרבה. בגילים האלה אתה כמו שק של אימפולסיביות, בלי לעכל דברים באמת, עסוק כל הזמן בלחוות את ההווה, אבל לא הרבה נחרט בזיכרון. נשארו רגעים ותמונות, כמו תמונת ההלוויה שנצרבה, או רגעים מסרטוני וידיאו. אולי המוח עשה בלק-אאוט. יש שכחה, זה הזוי".



מטאל משחרר
בשנים שעברו מאז הספיק תום להיות כמעט כדורגלן מקצועי, לוותר על הכדורגל לטובת המוזיקה, להשתחרר משירות צבאי ולעשות שירות לאומי כמדריך בבית ספר למתבגרים אוטיסטים, ולהופיע בארץ ובעולם כאחד משלושה סולנים ב־"Reign of The Architect" ("שלטון הארכיטקט") - להקת מטאל.

"שיחקתי כדורגל עד גיל 18 בקבוצת הפועל שער-הנגב", הוא מספר. "הייתי קשר-התקפי, פליימייקר, וחשבתי שזה הכיוון שלי בחיים. עם המוזיקה התחלתי במקרה, כשליד חדר האוכל בקיבוץ פתחו מקלט מוזיקה והייתי מנגן שם עם שני חברי ילדות, דקל מלאך ונור אורבך. היינו די גרועים, אבל נהניתי מזה ורציתי לדעת עוד, אז למדתי שבע שנים פיתוח קול אצל מורה, יעל כהן-לב, שפתחה לי את כל הצ'אקרות. גיליתי שאני שר לא רע".

הבחירה במטאל ( "רוק כבד") קשורה ל"פורקן" מסוים?
"בגיל ההתבגרות הייתי מאוד עצור. יש לי אישיות מופנמת, והעיסוק במוזיקת מטאל היה כיף. שחררתי דברים שלא קשורים לשכול, אלא להתבגרות שלי בקיבוץ, שדרש דברים מסוימים שלא התאמתי אליהם. יש בקיבוץ משהו שהוא לא תמיד סבלני כלפי אנשים רגישים, כאלה שחווים ריחוק או ניכור בצורה קלה יותר.

"כשאתה מקבל חדר לבד בגיל צעיר, אתה יכול להתבודד, והלבד הזה מתבטא במוזיקה. למשל, בשירים שכתב שלום חנוך כשעוד היה בקיבוץ, אפשר לשמוע את קולו של נער או אדם בודד יוצא מתוך חברה שדורשת 'חברה', ויש לו שאיפה להיות גדול יותר. יש בקיבוץ דרישה להיות חברתי ולעזור הרבה, להיות סוציאלי, ואני לא טיפוס סוציאלי. לכן קל לי יותר עם האוטיסטים, כי אני לא צריך להתחבר אליהם ממקום של חברות אישית. במפגשים חברתיים קשה לי מאוד להתמודד".

היום עדיין קשה לך עם "הקיבוץ"? עם דורות ספציפית?
"היה לי טוב בדורות, אבל לא הייתי שותף ל'קיבוץ'. הרגשתי אאוטסיידר. אני מרגיש בבית רק אצל ההורים, לא מרגיש קרבה אמיתית לקיבוץ עצמו או לפילוסופיה שלו. נוח לי בתל אביב, בלי רגשות אשם. למרות זה, היום הקיבוץ נהיה יותר נגיש ופתוח. הרבה אנשים מבחוץ נכנסו, הרבה אחרים יצאו החוצה, ונפתח שער לצאת, לחזור, לתמרן".

תום גפן. בקליפ לשיר "They Will Hold You Now"

החמלה שבפנים
תום התמודד לא רק עם "המסגרת הקיבוצית". גם עם צה"ל ניהל מערכת יחסים מתוחה. "הצבא לא רצה לגייס אותי. שאלו אותי שאלות שהתשובות שעניתי עליהן לא היו לטעמם", הוא מספר. "צפוי שמי שבא ממשפחה שכולה יהיו לו ברזומה פסיכולוגים, ולי היו 13 מהם לאורך החיים.

"זה מייד יצר אצלם סימני שאלה, והעבירו אותי לקב"ן. לא באתי בכוונה לצאת מהצבא ולא היה לי רצון כזה, אלא אמרתי מה אני חושב, את האמת שלי, והתשובות, כאמור, לא מצאו חן בעיניהם. אצל הקב"ן עושים לך מבחנים שלא משנה מה תגיד בהם - תצא קצת דפוק. כלומר 'דפוק' שצריך 13 פסיכולוגים".

אתה באמת "דפוק"?
"ביחס לאחרים אני חושב שאני אדם סביר מאוד, עדין אפילו. אם יש בי שיגעון, הוא לא מתבטא החוצה. הלכתי לשירות לאומי וזה היה לטובה, כי תרמתי יותר מאשר הייתי תורם בצבא.

"את העבודה עם האוטיסטים, שהתחלתי בשירות הלאומי, אני ממשיך גם היום כמדריך במרכז תעסוקה לאוטיסטים בוגרים. אי־אפשר לצאת מהעולם הזה בקלות, כי אתה עובד עם אנשים חסרי ישע ויוצאת ממך כל החמלה שהיתה חבויה עמוק בפנים".

תום גפן בביצוע