במקרים מעטים, אם בכלל, הופך אייטם תרבותי ואמנותי גם לידיעה חדשותית. זה מה שקורה במוזיאון הוותיק לתולדות ההתיישבות בקיבוץ יפעת.

עוד תערוכות בקיבוצים:
אשדות יעקב: פילוג אמנותי בין האיחוד למאוחד
הפכה את "המתנות האסורות" מהקיבוץ לאמנות
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

בשנת 1972 נפתח המוזיאון לקהל הרחב על ידי חבר הקיבוץ עודד ארצי, תחת השם "המוזיאון לראשית ההתיישבות". לאחר פטירתו של ארצי בשנת 1986, נקרא המקום על שמו. רק בחודשים האחרונים החליטו פרנסי המוזיאון להחליף את שמו ל"מוזיאון העמק - ע"ש עודד ארצי".

הדבר נעשה מטעמים מצפוניים וכלכליים, לאור העובדה שמבקרים מהמגזר הערבי הדירו רגליהם מן המוזיאון או הביעו מורת רוח מהשם שהתייחס להתיישבות החלוצית בעמק יזרעאל, שלדעתם באה, לא אחת, על חשבונם של תושבי הכפרים הפלסטינים שהתגוררו שם. כדי לא להתחייב לנרטיב אחד של סיפור ההתיישבות, ועל מנת למשוך גם קהל אחר לתערוכות המוצגות במקום - הוחלט לשנות את השם, אבל להותיר על כנו את הלוגו (חלוצים מחוללים במעגל).

תצוגות הקבע עדיין מתמקדות בחצר הקיבוץ הישן ובמושב העובדים שבעמק, לצד חללים המוקדשים לרפת החלב ולייצור הדבש ביזרעאל, אבל תערוכת אמנות קבוצתית בשם "זהות, צומח דומם" - שתינעל לאחר החגים (20.10) - מביאה ציור ופיסול פלסטיני לצד ישראלי - יצירות שהוצבו ונתלו בכל פינות החוץ והפנים של המוזיאון. בימי מלחמה אלה, כשגואה ההקצנה הפוליטית בשני הצדדים, יש בכך צעד אמיץ ויוצא דופן.

בתערוכה, שאצרו מירה עופר (היוגב) ואבנר גלילי (יפעת), יש מבחר של עבודות שהוצגו לאחרונה באתר "רכבת העמק" שבכפר יהושע (אוצרות: מיכל שכנאי ונטע הבר). בהתאם לשם המכליל, עוסקת התערוכה בזהות אישית ולאומית, באמצעות מוטיבים של צומח ודומם. הצומח מעיד על קשר האדם (והאמן) למקום ולאדמה. הדומם הוא פריט, פיזי או נפשי, שמייצר געגוע. הזהות מאחדת בין השניים.



בניגוד לתערוכות ממוסדות אחרות, זו שביפעת נטמעת בתערוכת הקבע. לא אחת, בסיוע ציוני דרך, אמורים למצוא את עבודת האמנות בשטח הגדוש צריפים, אוהלים, אביזרים נוסטלגיים. כך מתערבבת המציאות העכשווית עם העבר הרחוק, והרושם שמתקבל הוא עז ומרגש.

בין השאר מציגים בתערוכה: פריד אבו שקרה (אום אל-פאחם), שעוסק בשאלה שאין עליה תשובה חד-משמעית: "מיהו יליד הארץ". באמצעות קוצי צבר שהוחדרו לבובת משחק מכוסה אדמה, כמו מתכתב אבו שקרה עם הצבר הישראלי הקוצני-מתוק ותוהה מיהו הצבר האמיתי.

אלה צימבליסטה, ילידת קיבוץ רעים שמתגוררת בבית-לחם הגלילית, מציירת מרחבים של צברים,
ושדות חיטה, מופשטים למראה. גם היא מבקשת ליצור מעין עיבוד זיכרון קולקטיבי ואישי.

וליד אבו שקרה, יליד אום אל-פאחם שמתגורר ויוצר בלונדון, מציג עבודות תחריט מעודנות של עצי זית גליליים, שחלקם כרותים. גם הוא, כקרוב משפחתו, מציין בעזרת הזית נוף הולך ונעלם, עקור וכרות.

יובל דניאלי (המעפיל) חוזר עם הברושים המוכרים שלו. דניאלי מייחס לעצים הזקופים תכונות של הבדלה בין קודש לחול, בין חיים למוות, שדרות של חיים ושל בתי עלמין דוממים. ציבי גבע, בן עין-שמר החי היום בתל אביב, מיוצג כאן עם פרחי רוע כגון נרקיס ואירוס שחור - פרחים מרוטי עלים, ספק מלאכותיים ספק טבעיים, נטולי מקום וזמן.

מחוץ לחדר האוכל מוצג מיצב של אבירו לילו (משמר-העמק), ובו שלושים פרחי פלסטיק אדומים וגזעי עץ חלולים שהמביט לתוכם מגלה משקע מים, בו משתקף הפרצוף. שדה הקטל הזה, אולי הד לשדות הכלניות בעוטף-עזה, מכונה "חללים".
כאמור, מלבד האמנים שצוינו יש מציגים נוספים בתערוכה, המיוחדת ומומלצת.