רפת, פרות, זבל ריחני, כפפות לטקס ומכלים עם זרמה - הם חלק מהנוף היומיומי הלא-שגרתי בעבודתו של רמי כהן שמאלי (54, כפר מסריק), העובד כמזריע של פרות החלב בקיבוצים ובמושבים בגליל המערבי.

עוד צלמים מקיבוצים:
צלם-ממציא: חתיכת הברזל הפכה למצלמה
הצלם מהקיבוץ מציג - תנועה, עירום, נוף, טבע וגוף
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

אך הדבר המייחד באמת את רמי המזריע הוא, בעיקר, היותו צלם ספורט מקצועי, שגם נחשב לצלם הבית של קיבוצו.

כהן שמאלי (כהן מהבית, שמאלי מהאישה רחלי) דואג להפריד בין ימין לשמאל כשהוא עוסק בתחביבים שהפכו למשלחי ידו. את יד שמאל הוא מחדיר אל הפרה ומזריק לרחמה חמישה מיליון זרעים מוקפאים, בתקווה שאחד או שניים מהם ייקלטו בהצלחה, וביד ימין הוא לוחץ על הדק מצלמת ה"קאנון" שלו כדי להפיק 300 פריימים במשחק כדורגל אחד, מהם ישלח למערכות הספורט 15 תצלומים בלבד. וכן, הוא אוהב לצלם גם בעלי חיים בכלל, ופרות בפרט, לצד חברים וילדים מהקיבוץ ונופי ים ומדבר.



משפחת המזריעים
עיסוקו כמזריע פרות, באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, הפגיש את רמי עם בת קיבוץ כפר-מסריק רחלי שמאלי, שהיתה רפתנית ורכזת הרפת הקיבוצית. במסגרת עבודתו בחברת ההזרעה המלאכותית "און", שלימים שינתה את שמה ל"שיאון", הגיע גם לרפת בה עבדה רחלי - והשאר היסטוריה. החתונה נערכה שנתיים מאוחר יותר, ולזוג נולדו שני בנים ובת.

"ההזרעה היא עבודה שמביאה פרנסה טובה ותנאים נוחים, והצילום הוא תחביב, שהפך להרבה יותר מזה", מסביר רמי כיצד הוא חי ב"פיצול האישיות" התעסוקתי.

"אני נחשב ל'הנדימן', בעל 'ידיים טובות', ובתחום הצילום הצטרפה גם עין טובה". לתכונות המולדות והנרכשות הנ"ל צריך גם לגייס סבלנות רבה. לא פשוט להנציח משחקי ספורט מרובי התרחשויות לטובת פריים מנצח אחד, לא קל להזריע שישים פרות ביום, וגם לצלם 400 חברי קיבוץ על משפחותיהם לטובת הקיר לכבוד חג השמונים לכפר-מסריק - פרויקט שהחל אשתקד ויושלם רק השנה - אינו דבר פשוט כלל ועיקר.

רמי כהן, עוד בטרם צירף את שמאלי לשמו, היה "ילד טוב תל אביב" שמדי חופש היה מגיע לבית סבו במושב דור. שם התוודע לעבודת הרפת, שהפכה משמעותית עבורו ועיקר פרנסתו לאורך השנים.

כשהזדקן הסב וכבר לא יכול היה להמשיך בגידול פרות חלב, עבר הנער לעבוד ברפת השכנים. בגיל 15 בקירוב החל ללמוד בבית הספר החקלאי "הכפר הירוק", הפך שם לרפתן מדופלם, ומיד לאחר השירות הצבאי במסגרת גרעין הנח"ל הלך להגשים ברפת של קיבוץ היעד, אפיק.

"התכנית שלי היתה ללמוד הזרעת כבשים בחו"ל, ולצורך זה הלכתי לעשות כסף במושב אליעד ברמת הגולן. מי ששינה את התוכניות היה מזריע שהגיע לרפת שבה עבדתי והציע לי לעבוד כמזריע בחברת און. אז זו היתה משאת הנפש של צעירים רבים. גם כסף טוב, גם רכב ותנאים טובים במשפחת המזריעים של ישראל, ובעיקר מקצוע מאתגר.

"כך הגעתי גם לכפר-מסריק והכרתי את רחלי. לאחר שנה של היכרות ונסיעות שלי לגליל המערבי ושלה לגולן, עברתי לכאן. בשנת 1994 הכרנו וב-1996 נישאנו. בשנת 1998 נולד הבכור שלנו, פלג.

"באותה תקופה רחלי עשתה הסבה לאחיות, כולל תואר אקדמי, ואני לקחתי חופשת לידה כדי לטפל בתינוק - דבר שהיה נדיר מאוד בימים ההם. עוד לפני הלידה ריכזתי את הרפת בקיבוץ למשך שנתיים, לאחר מכן ניהלתי את המסגרייה, אבל האהבה למקצוע ההזרעה והגעגוע לא הרפו ממני, ולאחר ארבע שנות הפסקה חזרתי לעסוק בכך".

וכיצד אתה מגיב למחאות נגד תנאי הגידול של הפרות ולטענה שההזרעה היא אקט של התעללות בפרה ובגופה?
רמי כהן שמאלי: "הליך ההזרעה הוא הכי הומני שיש, ומונע מחלות מין, לצד תרומתו לטיפוח משק החלב. הכל נעשה בפינת הזרעה מקוררת, תוך מניעה של פגיעה אפשרית במזריע ובפרות האחרות.

"בחורף אני דואג שיהיה גג מעל הראש. הפרות לא מראות סימני מצוקה או סבל, והאופציה הטבעית היתה עלולה להיות קשה יותר עבורן. אני גם לא מתנצל על זה שאני אוהב מאוד בשר, וגם שותה ואוכל חלב ומוצריו".



בשביל הנשמה
רמי כהן שמאלי לוקח אתו, לצד ערכת ההזרעה (כפפות, מזרקים, מכל זרעים ועוד), גם את ציוד הצילום היקר. אם מתקבל ביטול מרפת כלשהי, או יש תקופה פחות עמוסה - הוא נוסע לחוף אכזיב ומצלם שם דייגים וציפורים. חופשות ארוכות יותר מוקדשות אצלו לצילום מדברי.

הרומן הרציני שלו עם המצלמה נוצר לפני שנים מספר, כשהחל בנו הצעיר (כיום בן עשר) לשחק כדורגל ב"מטה אשר". "התחלתי לצלם כל אימון ומשחק של קבוצת הילדים, והורי השחקנים פרגנו לתוצאה", הוא מספר.
"חברים מ'הפועל עכו' שמעו עלי והציעו לי לשמש כצלם הבית של הקבוצה שמשחקת בליגת העל. בשנה שעברה התחלתי לעבוד איתם, בכל משחקי הבית והחוץ, ואז פנו אליי מאתרי הספ