לכבוד שנת השבעים להולדת חנוך לוין, חברו להם שלושה ענקים להגיש לנו ממיטב יצירותיו הקצרות - ליליאן ברטו, מוני מושונוב ודרור קרן.

עוד תיאטרון בקיבוצים:
כפר מסריק ועין המפרץ ישתפו פעולה - בתיאטרון
בחזרה לשברי המלחמה ולשלום חנוך של הקיבוץ
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

האמת היא שלא ממש צריך סיבה כדי להעלות חנוך לוין על הבמה. צריך בעיקר לרצות להיות מסוגלים לטפל בחומרים בני 45 שנה, לתת להם את הפרשנות הבימתית בלי לשנות מילה, ולהיות מדויקים, מצחיקים עד דמעות, ושחקנים גדולים. זה מה שיש ב"אוי, אליאס, אליאס!" - שעלה לאחרונה על במת "צוותא".

זו שעה וחצי של מופע שיש בו מערכונים קצרים, דיאלוגים שנונים, טקסטים נוקבים, סאטירה שעומדת במבחן הזמן, מעט שירה, וליווי בפסנתר לכל אורכו.



הבמה נקייה לגמרי למעט מסך אחורי, אליו יוצאים השלושה כדי לפשוט וללבוש דמויות. והם עושים זאת בקצב אש - לפעמים זה כובע, לפעמים זה סינור, מזוודה ישנה, חלוק רופא או גלימת קוסם. הדמויות של לוין צריכות מעט מאוד כדי להגיד כל כך הרבה.

החיבור בין שלושת הקומיקאים האדירים עושה את המופע הצנוע הזה לחוויה שאסור להפסיד.
לראות אותם על ספסל גינה, תוהים מה אכפת לציפור - ללא מנגינה - נותן לך זווית חדשה לגמרי לבחינת המילים הפשוטות של הגאון שהיה לוין.

הבחירה של הצוות המופלא הזה לוקחת אותנו למחוזות של טקסטים צנועים יחסית, שלא כולם נמצאים באזורים שמתחת לחגורה, אבל כולם רלוונטיים לחלוטין להיום. אין במופע, לצערי, מהקטעים הפוליטיים החריפים שאפיינו את הקברטים וה"רביו" שהיו בשנות השבעים-שמונים של המאה הקודמת, אבל יש בו מספיק עוצמות נדירות של כותב ייחודי ושל שחקנים נדירים.

"אוי, אליאס, אליאס!" עולה על הבמה לעיתים רחוקות מדי - בערך פעמיים-שלוש בחודש, נכון להיום (ההופעות הקרובות: 29.7, 1.8, 22.8, 27.8). יש דברים שאסור להחמיץ. "אוי, אליאס, אליאס!" הוא אחד מהם, בהנחה, כמובן, שאתם רוצים לצחוק תשעים דקות תמימות.