חן אלטוף (34), בת מגידו, חיה כתושבת בקיבוץ. אבנר מיכאלי (40), בן עין-גב, חי עם משפחתו בכרכור, ואורן כנען (28), בן מסילות, שוכר דירת סטודנטים בטבעון.

עוד סרטים מקיבוצים:
סרט חדש מלווה קיבוצניקים שחזרו בתשובה
סרט חדש ליונתן פז: כל הקיבוץ מחכה לסורקין
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

לכל השלושה משותפת תחושה אמביוולנטית כלפי הקיבוץ שבו גדלו, ו"הקיבוץ" כמושג. הם מתנדנדים בין תחושת ניכור לתחושת שייכות; מרגישים דחויים, ואינם יודעים כיצד בדיוק או אם בכלל היו רוצים להתקבל.

במכלול התחושות המבלבלות הללו עוסק הסרט "עוזב קיבוץ" שיצרו חן ואבנר, סטודנטים בחוג לתקשורת במכללת "אורנים". זהו סרט הגמר שלהם, והוא יוקרן מחרתיים בפסטיבל סרטי הגמר של החוג (26.6, 17:00), במכללה.

הדמות הראשית בסרט היא דמותו של אורן, שנחשף ומדבר בגילוי לב על התחושות המוכרות לכל בני הקיבוצים הצעירים שנולדו וגדלו במהלך תקופת ה"שינוי" או ה"התחדשות". אלה שחוו את הפרטת הקיבוץ אל מול הערכים שעליהם גדלו, והדבר השפיע ומשפיע על הבחירות שהם עושים בחייהם.

בסרט מתוארת נסיעה של אורן למסילות, שמטרתה המוצהרת היא מפגש עם אימא והצטיידות באוכל ובכביסה נקייה. במהלך הביקור בקיבוץ בו גדל מתעמת אורן עם עברו. הוא מבקר בבית הקברות וחוזר אל טראומת ההתאבדות של אביו כשהוא עומד מול האבן המיוחדת שתחתה הוא קבור - גם היא, כמותו, נוף חריג בתוך אחידות שמרנית.

לאחר מכן משוטט אורן בשבילי הקיבוץ ועוצר בפינת החי שהקים אביו והיתה כל עולמו. לאורן עצמו היה חלק בלתי-מבוטל בהקמתה ובתפעולה. מול כלוב חלוד שבו כמה תרנגולות, מתאר הבן את שיתוף הפעולה עם האב ואת רצון הקיבוץ שהמקום יהיה "כלכלי". פינת החי הנטושה, שהיתה פעם אבן שואבת לילדים ותפסה מקום מרכזי בחינוכם, היא היום אנדרטה, במיקום מרכזי, לערכיו המתים של הקיבוץ.

"הסרט הוא מעין פנס קטן על דמותו של אורן, שמאיר תופעה משותפת להרבה בני קיבוצים בגיל שלושים, פחות או יותר", אומרת חן אלטוף. "אלה אנשים שגדלו על ערכים מסוימים שהשתנו, אולי אפילו נהרסו,
לנגד עיניהם, והיום קשה להם למצוא את עצמם ואת מקומם מול הקיבוץ. זו תחושה של 'החלום ושברו'. בקיבוץ שלי, למשל, היתה בהתחלה הרגשה של 'אדם לאדם זאב'. היום זה כבר התייצב וכל אחד יודע את מקומו".

"עניין אותנו המקום של הדור שלנו, אחרי שכל הערכים שגדלנו עליהם די נעלמו", מוסיף אבנר מיכאלי. "אורן הוא מייצג די מובהק של הדור המבולבל הזה. יש היום בהרבה קיבוצים שאלות הנוגעות בקליטת הבנים. הקיבוץ פותח את זרועותיו כי הוא לא רוצה למות זקן, אבל להם קשה לחזור כי הם מרגישים מצד אחד שהקיבוץ דחה אותם ולא יודע איך לקבל אותם בחזרה, ומצד שני הם לא ממש יודעים איך להתקבל".

"אני לא חושב שהייתי נשאר, או שאחזור לקיבוץ", מסכם אורן כנען. "המקום איבד מהרוח שלו, ובעיניי הוא מקום גוסס. מי שיכול היה לעזוב - עזב.

"כשהשתחררתי מהצבא הציעו לי ולבני גילי רק עבודות 'יצרניות', אבל מבחינתי גם עבודה בחינוך או בתרבות היא עבודה כזו. הקיבוץ הפך ממקום אישי ומכיל למקום 'מקצועי' שחושב כלכלה, ואני עדיין מחפש את החיים והערכים שהיו כשגדלתי, או את הרומנטיזציה שלהם, במקומות אחרים. זה קשה, אבל צריך למצוא את הדרך לשנות את החברה".