שאיפה עמוקה של בוקר והרגליים לוקחות אותי אל מחוץ לעיר האוהלים הצפופה, שהקימו כאן בן לילה אלפי המשתתפים בפסטיבל יערות מנשה (בסוף השבוע שעבר, 16-14 במאי).

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

המתחם כולו מגודר היטב, והמוצא המתבקש הוא שביל העפר הלבנבן שמוליך אל אנדרטת חללי הקיבוצים, בקצה הרכס, מעל משמר-העמק. כעת צריך לחפש מקום שקט ומוצל כדי לעשות בו שחרית מקוצרת - בלי יותר מדי עיניים חקרניות - ולחזור בהקדם אל הנער המתבגר שלי. אנחנו הולכים להתרוצץ היום בין כמה במות ולשמוע אולי עשר להקות נהדרות, עד שהאוזניים יצלצלו והרגליים יכריזו שביתה. מה שיבוא קודם.

אנשים אחדים משוטטים באזור האנדרטה, הבנויה כמגדל שמקומתו השנייה נשקף צפונו של עמק יזרעאל. על לוחות השיש בכניסה מונחים זרי הפרחים שיבשו בעשרת הימים שחלפו מאז יום הזיכרון, אך עדיין הם זוהרים באדום בוהק. ופתאום מתגנב ללב הספק, האם זה בעצם ראוי שנבוא לכאן, שנה אחרי שנה, ונחגוג באופן כל כך משוחרר ומשולח את אהבתנו למוזיקה ולריקודים.

שנשתכר ונרעיד את היער עם הבסים, כמעט עד אור הבוקר - כאשר במרחק דקתיים הליכה חקוקים באבן שמותיהם של יותר מ-3,000 נופלים, שהונצחו, ככתוב שם, "בעצב ובכבוד". או שזו דווקא דרך ראויה בהחלט לאזן בין החיים לבין המתים.

במקרה או שלא במקרה מדובר בשתי מועצות אזוריות עם נוכחות קיבוצית בולטת: הפסטיבל הזה, ואחיו "אינדינגב" שבמצפה גבולות, הם מין ניסיון כזה להוכיח שאפשר גם אחרת. שבמגידו ובאשכול לא רק הכסף מדבר, שכדאי לשמוע מנגינות חדשות, מוזרות ככל שיהיו; שיש בלבנו תקווה, סבלנות, אהבה, ואפילו נכונות לחלוק את השמפו שלנו עם הבחורצ'יק השעיר שמתקלח לידנו.

לשתי יממות נוצרת בין הבמות לבין הדוכנים מציאות נפרדת. רובם המוחלט של אזרחי ישראל, לו נקלעו בטעות למקום, היו בוודאי רואים בפסטיבל דבר משונה בתכלית. אתה חולף ליד המאבטחים בכניסה למתחם ההופעות, מציג לפי דרישתם את הסרט הכתום שכרוך על פרק ידך, ושואל את עצמך איך כל הבלגן הזה נתפש בעיניהם. מה יספרו כאשר ישובו לבתיהם, בוואדי ערה או באחד מכפרי הגליל. ומדוע הם, כמו נהגי ההסעות, הערבים היחידים באירוע הזה, הספק-היפי ספק-בורגני.

הבחור באוהל לידי יקום ביום ראשון וילך לעבודתו כחוקר באחת מזרועותיה הארוכות של מערכת הביטחון, אבל בינתיים הוא מסתובב עם פעוט על הידיים ומרגיל אותו לתנאי השטח: לינה באוהל, תאי שירותים ניידים, חומות של רמקולים שחורים שמפיקים ווליום שמעיף לך את הקשקשים מהקרקפת. סוג של והגדת-לבנך.



בתוך כל הסמטוחה הזו נחמד כל כך לראות אישה מבוגרת, אולי בת 70, נשענת על גזע האורן, ממש בסמוך לבמה המרכזית. היא בוודאי חברת אחד הקיבוצים הסמוכים, שהבינה איפה המקום הנכון להיות בו בשעת צהריים שבתית שכזו: לא במיטה.

אני מציץ לכיוון אוזניה ורואה שאין שם פקקים. בכך היא דומה לצעירים שמקיפים אותה. אלא שהם עדיין לא חוששים לשמיעתם, והיא כבר יודעת כנראה שאין מה להפסיד. המוזיקה מתחלקת לשני סוגים: כזו ששווה להתחרש ממנה, וכזו שלא. שלמה גרוניך המשתולל על הפסנתר, ותזמורת הנשפנים שמלווה אותו - שייכים בוודאות לסוג הראשון.

אכן, המאבק למען חברה טובה יותר, למען פיוס בין העמים והמדינות, נראה בימים אלה הגיוני בערך כמו לרחוץ היטב את כפכפי ה"קרוקס" שלך לפני שאתה הולך ל"יערות מנשה". אלה הן שנות האבק, הייאוש וההשלמה. המוסלמים והיהודים מתחרים זה בזה, האלוהים של מי גדול יותר. התוצאות בהתאם. אנחנו בטוחים שאחינו הישמעאלים הם פונדמנטליסטים חסרי תקנה, אבל הנה דווקא אצלם מקובל מאוד שנשים שרות, בקול המופלא שהעניק להן האל.

אינשאללה מתישהו, אולי אפילו לא עוד הרבה זמן, נוכל לארח ב"יערות" הרכבים מלבנון הסמוכה. ובעזרת השם תצא הזמרת רחלה, מלווה ב"הוטל חליג'י" (ההרכב של נגן העוד עמוס הופמן), אל מעבר לגבול,
כדי להשמיע לשכנינו מוזיקה ערבית בגרסת גרוב יהודית משובחת.

תחת הברושים, בעמדת המודיעין - שקוראים לה כאן מידע'לה - אלתרה מישהי שלט שכתוב עליו בגדול: "לא משדרים את המשחק". כבר נמאס לה להסביר לכולם שאין הקרנה של "מכבי" נגד צסק"א, בחצי גמר היורוליג. אנחנו בפסטיבל, חבר'ה, ובחיים צריך לבחור. לכל דבר יש מחיר, אבל אל תדאגו: מכבי תסתדר בלעדינו, ואנחנו נסתדר בלי מכבי. בגמר יהיה בסדר.

הזאטוטים באים להפריח בועות סבון ענקיות ליד האנדרטה. ילדון מחזיק בשני מוטות עץ עדינים, שביניהם קשור חוט צמר עבה. הבחורצ'יק הג'ינג'י, שמארגן את הסדנה הזו, עוזר לו להטביל את החבל במי הסבון המיוחדים. הילדון מרים את המוטות מעל לראשו והרוח נופחת בועה צבעונית וגדולה, שמתחילה לרחף בכיוון היער.

לאחר תעופה של כמה עשרות מטרים היא מתפוגגת ל