בני אדם בונים את עצמם מנפילות, משברים, מכאבים. הפעם לא מדובר בכאבים הרואיים במיוחד, אלא סתם, בנער בן 17 שעלה על עמוד חשמל בקיבוץ כדי להוריד משם חתול, התחשמל, ריסק את כף רגלו בנפילה ויצא למסע התבגרות ולרומן ארוך עם ישות נשית עלומה בשם "כאב".

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

בנפילה הזו, וב"כאב" שמגיעה בעקבותיה, עוסק "עכשיו נשברים" (הוצאת "ידיעות ספרים"), ספר הביכורים של האמן אלעד ערמון (33) מקיבוץ שדה נחום.

ערמון, פסל וצייר שהציג תערוכות יחיד ואצר תערוכות רבות בכל הארץ, כתב את הספר אחרי שירותו הצבאי. כתב היד הגיע לעורכת בהוצאת ידיעות-ספרים, נוית בראל, ממנה לעורך הספר עודד וולקשטיין, ואחרי תהליך, שבו "עודד ואני בעיקר מחקנו, והיו לנו שיחות ארוכות על החיים, המוות והכאב - יצא הספר לאור".

"השבר הראשון הופך להיות בהמשך השבר של חיי הגיבור בספר, שבר שהופך אותו מנער לגבר", מספר ערמון. "אמנם תאונה כזו לא קרתה לי, אבל יש בספר הרבה מהביוגרפיה שלי, כתבתי על דברים שעברתי ושהיה לי חשוב לזכור ולספר אותם, אבל מהר מאוד קיבל הסיפור חיים משל עצמו, ויצא מגבולות החיים שלי".



מה מהחיים שלך נכנס לספר?
אלעד ערמון: "הקשר המשפחתי החזק בין האחים וההורים במשפחתו של גיבור הספר - קיים גם במשפחה שלי. אנחנו משפחה מאוד מגובשת, חמישה אחים ואחיות, אני הקטן בהם, שמקיימים קשרים מעולים אחד עם השני ועם ההורים. אחותי גרה בשכנות אלינו בקיבוץ".

גם השכול וגם הקיבוץ נוכחים מאוד בספר.
"השכול, שקיים בספר בדמות אחיה של אימא שנהרג, לקוח גם הוא מהחיים. אביה ואחיה של אמי, מרמת-רחל, נהרגו במלחמות ישראל, וזיכרונות הילדות שלי מלאים נסיעות משפחתיות לשם, בעיקר בימי זיכרון. אלה היו מסעות משפחתיים מרגשים, כמעט משמחים, אבל קשורים גם עם מציאות של נפילות ושל אובדן.

"הקיבוץ הוא קרקע פורה לחלומות ולשיגעונות שלי, דווקא מהמקום החיובי. לעומתו, השירות הצבאי מייצג בספר מצב שבו אנחנו חיים תוך כדי מלחמה. מוות של נערים בצבא הוא יותר מסיבה לכעס. הוא סיבה לדיכאון עמוק. אני לא סוגר חשבונות עם הצבא, אבל עם מצב המלחמה כן. מעבר לזה, הספר עוסק גם בנושא משותף עם האמנות שלי: תחושות ההתבגרות וההכרח להתבגר. מבחינת העלילה, לא קורה המון בספר. הרוב מתרחש בתוך ראשו של הגיבור".

מיהי אותה "כאב"?
"כאב היא ישות החורגת מחיי היום-יום ומלווה את הגיבור, ואת החיים, לכל אורכם. הסצנה הראשונה בספר מתארת כאבים של אישה יולדת, שמתעוררת לפתע ומגלה שהיא בהיריון. נראה לי הגיוני להתחיל מאישה יולדת, ולעבור אחר-כך לנפילה של גיבור הספר".

הספר רצוף ציטוטים משירים רבים, החל מאביתר בנאי, דרך שלום חנוך ומאיר אריאל, וכלה ברחל שפירא, אלתרמן ואחרים. למה בחרת לשלב את השירים?
"לכל שיר יש מטען משלו, שמשפיע על הקורא גם בפני עצמו וגם כשהוא מצורף לטקסט אחר. התלבטתי הרבה בנושא הזה, והחלטתי להשתמש במטען השירי, שמוסיף לספר רובד משלו".

תערוכה לעצמי
ערמון, נשוי ואב לשלוש בנות, חזר לפני כשנתיים מתל אביב לשדה-נחום, הקיבוץ בו נולד וגדל. "חזרנו כי רצינו להיות קרובים למשפחה ולבית", הוא מסביר. "שדה-נחום נמצא בפריחה כלכלית וחברתית. שכונת ההרחבה, הראשונה בארץ, הומה משפחות ומתקיימת בהרמוניה קהילתית נהדרת עם הקיבוץ. תהליך ההפרטה עבר כאן בקלות, וכרגע הקיבוץ עומד באמצע תהליך השיוך".



כאמן, לא קשה לחיות מחוץ לאזור המרכז?
"זה אכן קשה. אני מרגיש שאני לא רואה מספיק אמנות ושקצת ניתקתי קשר עם עולם הגלריות והתערוכות, שצריך 'לחיות' אותו יום-יום. זה עולם די סגור, שמורכב מקהל די סגור של אנשים שמכירים אחד את השני, אבל אני משתדל להתעדכן ולהגיע ככל שאני יכול. למזלי יצא לי להציג תערוכות רבות למדי, ואני מקווה שזה יימשך".

האמנות מצליחה להתקיים בקיבוצים?
"יש הרבה אמנות קיבוצית טובה. יצא לי לעבוד ולהציג יחד עם אמנים ואוצרים: דליה בר-אמוץ, אביטל גבע, נטע שפירא ואחרים, ואני חושב שהחיים בקיבוץ הם קרקע פורה לאמנות. גם מבחינה טכנית, קל יותר למצוא בקיבוץ חללים לעבודה. בתל אביב עבדתי על הגג וזה היה צפוף מאוד, ובקיבוץ יש לי הרבה מרחב".

עם המעבר לקיבוץ הביא ערמון את האמנות גם לסביבתו. הוא אוצר תערוכות באזור ומרצה על אמנות עכשווית, ולאחרונה ארגן אירוע בשם "מינוס מאתיים", בו הביא, בשיתוף פורום "צעירי עמק המעיינות", עשרה מרצים שהרצו כל אחד הרצאה בת שש דקות, על נושאים מגוונים. לאירוע הזה, שנחל הצלחה, צפוי המשך בקרוב.



אחת מהתערוכות שהציג ערמון, "פרויקט מדוזה" ("גלריית הקיבוץ", אוצרת: יעל קיני), עסקה גם היא בקיבוץ. "זו היתה מעין 'תערוכה לעצמי'", הוא אומר. "הצגתי תיעוד של עשר תערוכות יחיד