צנועה בממדיה ובמיקומה (מרתף ברחוב דב הוז 25 בתל אביב), "הקיבוץ - גלריה לאמנות ישראלית" היא מהגלריות הוותיקות והנחשבות בעיר.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

כבר בשנת 1967 הבינו זאת בברית התנועה הקיבוצית, וייסדו, מייד לאחר "מלחמת ששת הימים", את "גלריית הקיבוץ" - כך נקראה אז - ברחוב בן יהודה 170. באפריל 1968 נפתחה הגלריה, אך מקץ שלוש שנים, בעקבות מחלוקת בין מחלקות התרבות התנועתיות, נסגרה.

ב-1978 נפתחה הגלריה מחדש, במקומה הנוכחי, ולראשונה מונה לה אוצר שאינו קיבוצניק, ונכנסה בה רוח אחרת: אמנות מושגית, ניסיונית, חברתית ופוליטית.

כהד למהפך השלטוני של 1977 - וכמה שנים אחריו, לשבר ולמשבר שטלטלו את הקיבוצים - התגבשה סביב הגלריה קבוצת אמנים במסגרת "המשותף קיבוץ". סדרת התערוכות שקיימו בגלריה אמני הקבוצה, בהן ביקרו, לעיתים בבוטות, את התמורות שחלו בקיבוץ, וביכו את התפרקותו מערכי השוויון והערבות הדדית - היו הד ואילוסטרציה למשבר.

בראשית שנות התשעים עמדה הגלריה בפני סגירה. האיום הוסר משהוחלט, ב-1995, על שינוי כיוון, ועל פתיחתה גם בפני אמנים - בעיקר צעירים, בעיקר מהפריפריה - שאינם חברי קיבוצים. ב-2004 שונה שמה ל"הקיבוץ - גלריה לאמנות ישראלית", ובכך ביקשה הגלריה להצהיר על זהותה החדשה, ועל מחויבותה להשתתפות פעילה בשיח התרבותי-חברתי בארץ, ולאמירה אמנותית ברורה בשיח הזה.

בריאיון שנתן, ב-2009, לרגל סיום חמש שנותיו כאוצר הגלריה, אמר יניב שפירא (יזרעאל): "היום הגלריה נמצאת במקום מצוין, מבחינת יחסי הכוחות בשטח.

"בתפקידי הרגשתי צורך לנסח את הייחוד שלה, וראיתי מחויבות כפולה ומאתגרת: א. לקיבוץ כמושג, ולכל מה שהוא מייצג, כמיקרוקוסמוס של החברה והתרבות הישראלית. ב. לעולם האמנות. זו גלריה איכותית, רלוונטית וקשובה למגמות עכשוויות. אם אחד מהתנאים האלה לא מתקיים, הגלריה מאבדת את הטעם שלה, את הזכות לומר את דברה".

לזכות שפירא רשומים כמה מהפרויקטים החשובים בגלריה. כאלה היו תערוכת "נלבישך שלמת בטון ומלט" שהתקיימה בשנת השישים למדינה, ו"מרחב פרטי מרחב ציבורי", בה הוצגו צילומים מתערוכות עצמאיות שהתקיימו בעשרות גלריות קיבוציות בו-זמנית, ושביטאו, כל אחת בדרכה, פרשנות לכותרת החגיגית.



מאוחר יותר, במסגרת אירועי מאה שנה לתנועה הקיבוצית, התקיים פרויקט משותף נוסף במתכונת דומה - "מדרש קיבוץ" - שהציע פרשנויות שונות למושג הקיבוץ, ובשלהי שנת המאה, כבר בראשית כהונתה של יעל קיני (נחשון) כאוצרת וכמנהלת אמנותית - התקיים פרויקט "אמנות תעשייה". גם כאן היתה גלריית הקיבוץ מוקד העשייה, כשבעשרות גלריות ומפעלים קיבוציים הציגו במקביל כחמישים אמנים חברי קיבוץ, עבודות שונות סביב הצירוף "תעשייה-קיבוץ", בהן רב-תחומיות, סביבתיות ומושגיות.

"הגלריה", אומרת קיני, "היא מעין שופר אמנותי שמשמיע את קולו של הקיבוץ, זרוע שהוא שולח לעיר הגדולה, כאומר: אנחנו פרובינציה שחשוב לה לקיים חיי תרבות ואמנות תוססים, ולהציגם לציבור, גם בימים של הפרטות, חישובי תועלת וקיצוצי תקציבים. אנחנו מציגים אמנות טובה ורלוונטית, ומחויבים לאמנים חברי קיבוץ, יוצאי קיבוץ, ולאמנות שיש לה זיקה וחיבורים לקיבוץ ולערכיו".

בין שבע לתשע תערוכות מתקיימות בגלריה מדי שנה, ובדרך כלל הן זוכות להד תקשורתי,
להערכה מקצועית, ולביקורות חיוביות. "היתרון שלנו", אומרת קיני, "הוא שאנחנו משוחררים מחובת רווחיות וחופשיים להציג אמנות איכותית, ניסיונית, גם של אמנים בראשית דרכם. אנחנו מסתפקים במועט, אין לנו הרבה דרישות, ואיננו נופלים למעמסה תקציבית על התנועה. אנחנו הקוזינה הדלה של גופי האמנות הגדולים".

אשכר אורן-וטשטיין (בת חפציבה), מנהלת התפעול של הגלריה, היא הפנים המאירות שרואים כל הנכנסים לגלריה, וגם האחראית על התחזוקה, על הדרכת המבקרים, ועל הקשר עם ההנהלה. "הגלריה היא הגוף האמנותי הקיבוצי היחיד כיום, שפועל במסגרת מוסדות חינוך ותרבות של 'ברית התנועה הקיבוצית'", מסבירה אורן-וטשטיין.

תקציב הגלריה - "הקוזינה הדלה", כהגדרת קיני - אכן צנוע למדי, ומורכב מ-100 אלף ש"ח שמקצה התנועה, 150-120 אלף ש"ח ממשרד החינוך, והנחה משמעותית בארנונה, וכמה עשרות אלפי ש"ח, שמעניקה עיריית תל אביב. "אנחנו גוף קטן, עם תקציב מאוזן. איננו גורמים בעיות לתנועה, רק מביאים לה כבוד", אומרת אורן-וטשטיין.