את הפרק הראשון בסיפור האישי המרגש של חגי רזניק, סיפרנו ב"ידיעות הקיבוץ" לפני כשש שנים. הוא מתחיל מהביבים, מהבית הירושלמי בו נולד וגדל: הורים מעורערים בנפשם, שגוזרים על ילדיהם ניתוק מסביבתם, ציות לעריצותם חסרת הפשר ותנאי חיים סיזיפיים, שמידרדרים לכדי התעללות פיזית.

עוד על סופרים וקיבוצים:
גיבור מהקיבוץ - עם תסמונת אספרגר
עמוס עוז חוזר לקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

כשאוזרים אומץ חגי ואחיו, ונמלטים מהבית - הם מוצאים עצמם עזובים לגורלם, משוטטים ברחוב, ומתחברים לאנשי שוליים. לתקופות קצרות מוצא חגי מקלט בבית דודים, אצל יועצת בית הספר, במוסד לנערי מצוקה, בורח מהם, וחוזר, ושב ובורח, עד שהוא נשלח, בצו הרשויות, לחברת נוער בקיבוץ רביבים. את כל זה תיאר רזניק בספר בוסרי שכתב לפני כ-12 שנה: "שיחות על ימים ארוכים" (הוצאת "גוונים").

מתוך עשרים נערים עשוקי ילדות כמותו, שמתחילים את פרק השיקום ברביבים, הוא היחיד שנותר, שלא התפתה לעזוב ולחזור לרחוב. הוא נשאר בקיבוץ, ומתעקש להוכיח שהוא יכול וראוי להשתלב בחייו. בהגיע שעתו להתגייס מסרב הצבא לקבלו בגלל משקלו הירוד, אבל גם במבחן הזה מנצח חגי: סופו שהוא מתגייס, ומסיים את השירות בהצטיינות.

בשובו לקיבוץ מפנים לו החברים כתף קרה, להרגשתו, אינם ששים לקבלו לשורותיהם כחבר, והוא - מבחן שלישי - שב ונאבק על מקומו, מתקבל לחברות, ואפילו מתמנה לרכז הנוער בקיבוצו.

המרוץ לצמרת נמשך: אחרי שנתיים כמרכז שכבת הנעורים, יוצא רזניק ללמוד באקדמיה, רוכש תארים בפילוסופיה והמזרח התיכון (ומשמש, במקביל, כעוזר מחקר של פרופ' מוריס מורנו), ועל הדרך מנהל את הפאב בקיבוץ.

בשלב הבא הוא מתמנה לרכז חברת הילדים, וב-2006, ינוקא בן 29, הוא מעז ומתייצב להתמודדות על תפקיד מזכיר הקיבוץ - לא פחות - ונבחר. באמצע הקדנציה, הוא מבטיח לחברים מראש, ישוב ויעמיד עצמו לבחירה מחודשת. וכך הוא עושה, וזוכה לאמון של 90% מהם.

מתגעגע לרודריגז
ממש בימים אלה, כשרואה אור ספרו השני של חגי רזניק, "רודריגז" ("פרדס הוצאה לאור"), ניצתת הסקרנות לגבי המשך הסיפור שלו עצמו, שאת פרקו הראשון כבר קראנו, והותיר אותנו צמאים לפרק הבא. מה קרה לצעיר הנלהב והאמביציוזי? האם המשיך להתקדם ולהגביה עוף? היכן הוא ומה מעשיו כיום?

חלק מהתשובה מצוי בספר הטרי. רודריגז הוא שמו הספרותי של איש אמיתי, פאולו ריקרדו מאסה, צעיר דרום אמריקני שהופיע יום אחד, אי משם, בחצר קיבוץ רביבים, השתלב בו היטב וכבש לבבות חברים, בעיקר נשים.

"הוא היה שונה וחריג בסביבה הקיבוצית, הרעיף על סביבותיו אהבה, וכמה לאהבה", מספר חגי, "היה בעל כתף רחבה שהציע כמשענת לכל נזקק, לבבי, פתוח ומקבל, אדם חופשי ומשוחרר, בעל ביטחון עצמי, כריזמה וקסם שופע, ואפוף מסתורין. לי, כילד חוץ, שהגיע לקיבוץ חלש וחסר ביטחון, פיזית ומנטאלית, מתנאים-לא-תנאים - הוא היה חבר אמיתי, והעניק לי חווית שייכות ומסוגלות.

"הוא תרם המון לסביבתו, ובלי חשבון, ומלבד שהיה עובד חרוץ ומרכז הלול, התנדב ברצון לכל תיקון חברתי: הקמת מרפאה מבוץ ליישוב בדווי לא מוכר, שיקום של עבריין במסגרת הקיבוצית, התנדבות בבתים לנוער מנותק, ועוד. דרך פאולו למדתי שעשייה חברתית וקהילתית היא המפתח לתיקון אישי".

כמה פעמים במהלך שנותיו ברביבים נעלם פאולו במפתיע, מבלי ליידע איש להיכן ועד מתי, וחזר. כמה משפחות שאימצו אותו בחום, וכמה נשים שכבש בקסמו, נותרו מרירות, כשלא שב יותר מנסיעתו החידתית האחרונה. הספר מתאר את מסע החיפושים של מחברו אחר ידידו המסתורי, מסע שעובר בין תחנות ואנשים שנקשרו בו - חלקם מלאי שבחים, אהבה וגעגוע לפאולו-רודריגז, חלקם נוטרים לו טינה, חושדים ומתעבים, ולכל אחד גרסה והשערה באשר לנסיבות עזיבתו ולמקום הימצאו.

במסע הזה נשזר גם החיפוש העצמי של המחבר, תוך עצירה בין תחנות חייו שלו, בקיבוץ. "הטריגר לצאת לחיפוש אחריו, היה אמיתי", אומר חגי על ספרו. "הדמויות שנבנו כבר לקחו אותי למסע קסום ולבשו אופי משל עצמן, כמו גם האופי של הסיפור עצמו. יש בספר גרעין של אמת, אך חלק גדול ממנו שונה ודומיין, וכמובן ששונו השמות, המקומות והתכנים.

"בסופו של דבר", הוא חושף את מה שהתרחש במציאות (את סופו האנטי-קליימקסי של מסע החיפוש הספרותי - לא נחשוף), "קיבלתי מפאולו שורה של מיילים קצרים, שקשה להבין מהם היכן הוא באמת, ומה עלה בגורלו. לסיכום: אני מאוד מתגעגע אל פאולו".



מקום בטוח
ובחזרה לנון-פיקשן, לסיפורו של חגי, המרתק לא פחות. פרק שני (ספק אם אחרון): לפני שלוש שנים נשא לאישה את לירי, "אישיות קוסמית", כהגדרתו, עובדת סוציאלית - "תמיד חשבתי שאני זקוק לעובדת סוציאלית צמודה" - ומורה ליוגה. הם קבעו את ב