בשנת 2006 - אם זיכרונו אינו מטעה אותו - בא אמנון ורנר (כרמיה), סוציולוג וכותב סיפורים, לישראל רפפורט (גן-שמואל), מנהל אתר הקיבוצים דאז, בהצעה לפתוח באתר מדור של סיפורי קיבוצים.

עוד על סיפורים וקיבוצים:
עמוס עוז חוזר לקיבוץ
ספר חדש: "כתובת אש" צורבת מהקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

"היה לי חלום כזה", הוא אומר. רפפורט לא דחה את ההצעה על הסף: "כשיהיו לך עשרה סיפורים, תחזור ונדבר", אמר לורנר. והוא חזר. שבע שנים עברו מאז, ומה שהתחיל כטפטוף, עם "החליבה הראשונה שלי" (צביקה אלון, עברון); "ארבה! ארבה! ארבה!" ( עזרא ריבליס, יד-מרדכי); ו"על טעם, ובעיקר על ריח" (יהודה בר"ט, סעד) - הפך לגשם, שלא לומר שיטפון, ובימים אלה מציין ורנר, עורכו היחיד והמסור של המדור, הישג להתפאר בו: אלף סיפורים ראו בו אור.

"בעצם, יש הרבה יותר מאלף", מתקן ורנר, "כל שבוע מגיעים שניים-שלושה סיפורים, אבל רבים לא נכנסים, כי הם לא מתאימים: או שהם לא קיבוציים, או שהם קצרים מדי, כמו אנקדוטות. אני רציתי לעודד את הסיפור הקצר, סיפורים בנימה אישית, עם יצירתיות, אבל חלק גדול, יותר מכפי שתכננו, הם מה שנקרא 'סיפורי מקום'.

"אז יש ביניהם מצוינים, כמו למשל הסיפורים של מאיר מינדל מנגבה, שהוא גם חוקר ההיסטוריה של נגבה ו'מלחמת-השחרור', וכותב יוצא מן הכלל, אבל יש רבים שמסתפקים בכמה עובדות ופרטים טכניים, ויש כאלה ששולחים צ'יזבטים. דווקא סיפורי ילדים כמעט אין, ולי זה מאוד חסר".



גם אילו רצה, לא היה מוצא את הזמן להמציא פילוח וניתוח סטטיסטי של היבול הספרותי העשיר שנאצר באתר. "אני יכול לומר שמספר הכותבים במדור הוא בערך 200, שבאים מכ-150 קיבוצים, שבהתחלה כתבו יותר מ'הקיבוץ הארצי' לשעבר, ושעין-השופט מחזיק בשיא מספר הכותבים מקיבוץ אחד - בערך שלושים חברים, שכתבו לפחות סיפור אחד".

ורנר, כאמור, נושא על גבו את עיקר המאמץ והעומס בהזנת האתר, כשלצדו אירית בר נתן (מעגן-מיכאל), מנהלת אתר הקיבוצים, שמעלה את הסיפורים, וכמובן יעקב גוטרמן מהעוגן, שבהתמדה שתשווה רק לזו של ורנר, מעניק לכל סיפור איור.

"לא פעם אומרים לי שהאיור יותר מוצלח מהסיפור, או שהאיור עזר להבין אותו", אומר ורנר. אבל מהו סיפור טוב - על כך אין לורנר תשובה נחרצת, וזו שיש, היא פוסט-מודרניסטית-כאילו: "מי קובע מהו סיפור טוב? מי אני שאחליט? אני לא סופר ולא בן סופר, ובכלל, היום העולם הספרותי פתוח לגמרי. אתה יכול לקרוא סיפור שנראה כמו לא-כלום, ומצד שני, סיפור כל כך ארוך, שהוא כבר לא קצר.

"כל הנוסחות הקלאסיות - התחלה, אמצע סוף, פואנטה, תעלומה, או קונפליקט, שבסוף יש פתרון - כבר בכלל לא רלוונטיים. אני חושב שכל גאוני הסיפור הקצר, כמו או' הנרי, היו מאוד מופתעים לקרוא מה שנקרא 'סיפורים קצרים' בתקופתנו".

אותה גישת אלף-פרחים-יפרחו, הוא גם נוקט בעריכה. "זו בעיה קשה", הוא מוכן להודות, "בחיים לא למדתי עברית בצורה מסודרת, ברחתי מהלימודים בתיכון, וכל מה שאני יודע, והספרים שכתבתי, זה מלימוד עצמי, ומקורסים שלקחתי. אבל לפעמים יש שגיאות כתיב ותחביר שפשוט אי-אפשר שלא לתקן. אז אני משתדל להשאיר את הסיפורים כמו שהם, אבל שגיאות כתיב ותחביר, או חזרות מוגזמות, או משפט לא ברור - את זה אני מתקן. אני מתערב מינימום. מה שנקרא 'עריכה בסיסית'".



הרבה יותר מדי, נאנח ורנר, גוזל מזמנו היקר מה שהוא מכנה "'המו"מ עם הכותבים". ההתדיינויות האלה, הוא אומר, באות על חשבון העבודה על הסיפורים הרבים שממתינים לו במחשב - לעריכה ולהכנה. "יש כאלה ששולחים סיפור, ואחרי שבוע מצלצלים ומבקשים לא לפרסם, נבהלים מה יגידו בקיבוץ. אז אני מנסה לשכנע אותם.

"אחרים מבקשים בלי שם הקיבוץ, אז רק אם הסיפור ממש טוב, אני מסכים, ואת אלה שרוצים בעילום שם - אני משכנע להתפשר על שם פיקטיבי. כשמישהו שולח סיפור של עשרת אלפים מילה, כשצוין בפירוש, בין מאתיים לאלפיים מילים - אני אומר לו: תקצר קצת. הוא מתווכח, לא מוכן להתערבות.

"אני אומר: אני לא סופר, אני מסדר את העניינים. זה לא לעניין. צריך לחשוב גם על הקורא. אחרים שולחים צ'יזבט, ועוד אחד, אז אני מציע להם לחבר את השניים, שיצא סיפור. אז יש שמתלוננים, אבל ישנם רבים שמודים לי ששיפרתי את הסיפור שלהם".

מה עם תגובות?
אמנון ורנר: "ישנן, ודאי שישנן. יש תלונות על זה שרוב הסיפורים הם על השנים שלפני השינויים בקיבוץ, ונגד השינוי, ואפילו רומזים שזה משום שאני מקיבוץ מופרט. זה שטויות. זה בכלל לא קריטריון אצלי. פשוט,
לאנשים יש נטייה להתרפק ולספר על העבר. אמרתי למתלוננים: קדימה, תכתבו סיפורים בזכות השינוי".

מכעיסות יותר הן תגובות הטוקבקיסטים, "אלה שמעירים על סיפור מסוים: 'זה לא היה