השמועה על מותה של היידיש היתה מוקדמת מדי - כך ניתן היה להתרשם ביום ראשון השבוע למשמע שירתה הזכה וסיפוריה המרתקים של טלי שנר, בת וחברת לוחמי הגטאות, שהתמקדו כולם בתרבות היידיש, טרם השואה ולאחריה.

עוד על היידיש בקיבוצים:
איך אומרים קיבוצניק ביידיש
התרגום מיידיש עוזר לו לחיות
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

כ-150 גמלאים מקיבוצים וממושבים בגליל המערבי התכנסו במרכז הלימודי למבוגרים יה"ל (ימי העשרה למבוגרים) שבמושב עמקה, כדי להאזין לשנר ולמעבד המוזיקלי צביקה ארבל (כברי), שליווה אותה באורגן בשלל שירים (לעיתים מצטרף להרכב גם אורי סנדר מאילון): "נישט ביי טאג און נישט ביי נאכט" ("לא ביום ולא בלילה"); "שלאף שוין איין, מיין יאנעלקע" (שיר ערש ליענקל'ה); "פרילינג" (אביב), או "אויפן וועג שטייט א בוים" ("על הדרך עץ עומד"), ועוד. האנשים בקהל המכור-מראש, מרביתם ילידי אירופה, מחו לא-אחת דמעה של התרגשות, ומחאו כפיים.

טלי שנר (56) - "שרוטה", לדבריה, על יידיש מדוברת ומושרת - הודתה בפני הנאספים כי בילדותה ובנעוריה הכירה את השפה המוזרה הזו רק כאשר שימשה את הוריה כאמצעי לשוחח ביניהם מבלי שהיא ואחיותיה יבינו את משמעות המילים. לימים החלה ללמוד את השפה בחוג ללימודי יידיש בבר-אילן, ובבית "שלום עליכם", והתאהבה.

עם יציאתה המוקדמת לפנסיה בינואר בשנה שעברה, לאחר עשרים שנות עבודה וניהול במוזיאון "בית לוחמי הגטאות" - החליטה להקים שלושה מיזמים יוצאי דופן: מופע בשם "שורשיהם בעורקיי שלובים", המשלב שירים ביידיש ודברי קישור בעברית; קיום סיורים מודרכים בעקבות ילדותה בקיבוץ לוחמי-הגטאות; והנחיית מפגשי השתלמות ב"מוזיאון השואה" בנושא העולם היהודי טרום השואה (עדיין בשלב הפיתוח).

"השירים, שחלקם מוכרים לנו מבית הורינו, נכתבו על ידי משוררים ומלחינים יהודים שחיו במזרח אירופה בשנים שקדמו לשואה", כתבה שנר בדברי ההקדמה לחוברת שבה מופיעים השירים בשתי השפות, המחולקת לקהל.

"המשוררים מציעים לנו הצצה אל העולם היהודי החי והיוצר שפעל בשנים ההן. השירים מספרים על רצון לפרוש כנפיים ולעוף אל מחוזות חדשים, על חשש גדול משידוך לא מתאים, על אהבות אסורות, על געגועים לשנות הילדות, ועל חלומות לבנות בית בארץ ישראל". צריך לראות את הניצוץ בעיניה ואת האהבה שהיא מקבלת מהקהל. יידישקייט במיטבו.

בהמשך היא מצטטת את הזמרת חוה אלברשטיין ("החלום שלי הוא לשיר אִתה ביידיש"), שאמרה, בריאיון למגזין "דווקא" לתרבות יידיש: "היידיש משמרת הרגשה של בית. היא חומר לעבודה - כמו ברונזה או אבן. זהו החלק הביוגרפי החסר בפאזל. היידיש היא חלק מהישראליות שלי".



כשאומרים לטלי כי לדעת רבים מדובר בתרבות ובשפה נכחדת, וכי לנוכח הראשים עטורי שיער השיבה שנכחו במופע אפשר להתרשם שגם הקהל הטבעי לאירוע כזה ייעלם תוך שנים לא-רבות - היא עונה בהחלטיות: "תתפלא לראות כמה אתה טועה. הדור השני, בני ארבעים וחמישים, ממש צמא לשמוע יידיש. ובוודאי דור הוותיקים. אז נכון שבפריפריה זה לא ניכר כמו במרכז, שם פועל תיאטרון יידיש ומתקיימים לימודי יידיש ומפגשי כותבים, אבל במופעים שכבר עשיתי מתחילת השנה היה רעב גדול לחומרים האלה.

כולם מבינים מה את שרה?
"לא כולם מבינים את השפה, אבל הצליל מחזיר רבים לבית אימא ואבא או סבתא וסבא. לשפה הזו עשו עוול גדול כששייכו אותה לתקופת השואה, ואני מבקשת לתקן אותו, ולו במעט. מדובר בעולם יהודי עשיר ומרהיב, שגם אם נספה בחלקו הגדול - המשיך לסקרן את חוקרי התרבות".

מדוע החלטת לצאת לפנסיה כשבע שנים לפני המועד?
טלי שנר: "בהכשרתי אני מורה, עם תואר ראשון במחשבת ישראל. הייתי מורה ומנהלת בבית הספר 'קורצ'ק' בלוחמי-הגטאות; עבדתי עשרים שנה במוזיאון בית לוחמי-הגטאות, לרבות בניהול 'יד לילד' ובפיתוח הדרכה, כולל גיוס כספים; והוצאתי ספר ילדים בעקבות מסעו של קורצ'ק בארץ ישראל".

למה הפסקת את כל אלה?
מה לעשות - הניצוץ כבה, עייפתי מהעיסוק בשואה ובספיחיה. אחרי סיום העבודה במוזיאון לא רציתי לחזור ללמד ביסודי או בתיכון, והחלטתי להגשים חלום ישן - לעסוק באופן מקצועי בתחביבים שלי: שירה (הייתי חברה בהרכב ה'קולית' של הקיבוץ שעבד עם צביקה ארבל והתפרק לאחר עשרים שנה), הדרכה, והוראת יידיש".

מה כוללים הסיורים שאת מנחה ברחבי הקיבוץ?
"אני מובילה קבוצות, בשיתוף פעולה עם אתר הנופש 'בית וקיט', ומספרת להן על ימי הילדות שלי בלוחמי-הגטאות - על הלינה המשותפת, על החיים בצל המוזיאון, על כך שתמיד סעדנו בבית ההורים, דבר שלא היה
מקובל בקיבוצים אחרים שבהם היה חדר אוכל. אני מדגישה את הייחוד של לוחמי-הגטאות כקיבוץ שכל מייסדיו היו ניצולי שואה, ומספרת מה עבר עלינו כילדים. זה יכול לקרות בכל ק