נער מחונן הלוקה בתסמונת אספרגר (היעדר יכולת להבין קודים של התנהגות); אמו הגמדה, שד"ר מנגלה ביצע בה ניסויים במחנה ההשמדה והיה גם מי שיילד אותו; החונך של הנער, שנוהג להתהלך עירום בגשם ויש חשד שהוא בכלל יצור מכוכב אחר; שני חברים המכונים "הגנרלים", ששומרים על הקיבוץ מתל גבוה המשקיף עליו ומתכננים לפוצץ את חדר האוכל לאחר הגעת הכובשים הערבים.

עוד על ספרים וקיבוצים:
ספר חדש: "כתובת אש" צורבת מהקיבוץ
ספר חצי אוטוביוגרפי למפיק יוסי עוזרד
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

ויש גם אישה יפה ופתיינית הנשואה לחבר קיבוץ שמבלה את רוב עיתותיו בחו"ל, דבר המאפשר לה (ולקוראים) לגרות את הדמיון; נערות מתפתחות המהוות מוקד תשוקה לנער - כל אלה, ועוד, מאכלסים את הקיבוץ המציאותי והדמיוני "עין מודע", שיצר עמי דביר (67, רשפים) בספרו השנון והחתרני, המצחיק והעצוב, החכם והפרוע - "ההשערה של מיסטר אספרגר" (הוצאת "כנרת זמורה ביתן").

החיים מחלחלים
המפגש עם עמי דביר, נשוי ואב לשלושה ילדים, אדריכל וסופר, בחדר עבודתו בבית-השיטה - מפתיע לא פחות מהספר. למראית עין לא ניתן לזהות את האדריכל הרציני כמי שעומד מאחורי התיאורים ה"מטורפים" שבספר. גם לשני ספריו הקודמים, "אבימלך עולה בסערה השמימה" ו"הקוף הפטפטן", היה גוון סהרורי כלשהו, אבל רק בספר האחרון מאובחן הגיבור המרכזי כנער עם תסמונת המצויה על הרצף האוטיסטי הקל.

עמי דביר מודה שגם בו עצמו ניתן לזהות מאפיינים "אספרגריים". מפתיעה יותר היא השערתו שכמעט בוודאות מצויים בגלקסיה שלנו חייזרים, וכי קיימת אפשרות סבירה למדי שהם הגיעו גם לעמק המעיינות. הוא ודאי גם היה מוצא סימנים במפגש שהתקיים לצורך הכנת הכתבה הזו.

הריאיון נערך באחד מהימים המושלגים שחווינו כאן. על דש הספר מופיע ציטוט מתוכו, בו אומר תותי, הגיבור: "אני זוכר את היום שבו התחלתי להתעניין בנושא האהבה, ולא סתם באהבה במובנה הרחב, אלא אהבה בין גבר לאישה. הייתי אז בן חמש וחודשיים בלבד, התאריך היה 4.2.1950, ובארכיוני העיתונים אפשר לגלות בנקל שזה היה היום הכי קר בחמישים השנים שבאו אחריו. בערבו של אותו יום ירד שלג בעמק המעיינות, ואני לא מדבר על פתיתים לרגע, אלא על שלג ממש, שכיסה את האדמה בשמיכת פוך לבנה" (סוף ציטוט). מקריות? אולי.

הספרים והסרטים שנוצרו על אודות תסמונת האספרגר כבר עשויים להוות ז'אנר בפני עצמו. די אם נזכיר את הספרים "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" (מארק האדון) ו"פרויקט רוזי" (גרהם סימסיון), את הסרט "איש הגשם", ועוד. בספרו של דביר ישנם יסודות אוטוביוגרפיים רבים, אך לא בא לידי ביטוי מקצועו: אדריכל, המרבה לתכנן בתים באזור הגלבוע.

"האדריכלות תופיע בספר הבא שלי, או בזה שאחריו", אומר עמי דביר, "ספר שבו אמו של הגיבור מתכננת בתים במסגרת המחלקה לתכנון של 'הקיבוץ הארצי' בתל אביב. לא זכיתי לעבוד במחלקה ההיא, אבל כרכז הבניין של רשפים הייתי מגיע אליה וחווה את האווירה ואת האדריכלים שעבדו שם, וגם עבדתי עשר שנים במחלקה לתכנון של התק"ם. מה לעשות, החיים שלי מחלחלים לספרים כל הזמן, למרות שיש בהם גם פרטים מופרכים לגמרי".

חייזרים ספרותיים
בילדותו היה עמי דביר עסוק כל העת ביצירה, כותב ומצייר. מאוחר יותר, בגיל 45, החל לכתוב סיפורים קצרים וארוכים, בשעות הפנאי ובסופי השבוע. הוא היה כותב על דפי נייר מזדמנים בשירות המילואים, ומתקתק על מכונת כתיבה מקרטעת בסלון הקטן בביתו, כשהילדים סביבו. המו"ל המנוח אריה ניר אהב את ספרו "אבימלך עולה בסערה השמימה" (1993) ופתח לפניו את הדלת להתמקצעות בתחום.

איזה ספר, אם בכלל, שימש לך כהשראה ל"השערה של מיסטר אספרגר"?
עמי דביר: "'מאה שנים של בדידות', של גרסיה מארקס, היווה השראה לכתיבה שלי, בכללותה. העירוב בין מציאות לדמיון הופיע שם לראשונה בספרות העולמית, ונתן לגיטימציה לסוגה הספרותית הזו.

"הושפעתי בעיקר מהסופרים אפרים קישון, מנחם תלמי, דיימון ראניון, אגאתה כריסטי, פרנץ קפקא; מהספר 'העולם על פי גארפ' של ג'ון אירווינג, ומהסרט 'פורסט גאמפ'. הגיבורים שלי שאולים מאנשים שאני מכיר ושהכרתי בקיבוץ, אבל הקצנתי אותם. היו אצלנו חברים 'ביטחוניסטים' שהתנהלו כמו שני הקולונלים בספר, היתה חברה שלפי דמותה ציירתי את זיטה היפה, וגם מתנדב שהזכיר את קרול ה'חייזר'".



אפרופו חייזרים, אתה באמת מאמין שהם קיימים בעולם האמיתי?
"בספר הזה החייזרים אינם הנושא העיקרי אלא מצויים ברקע, אבל הם מופיעים בכל הספרים שלי, מלבד הספר שעדיין לא פרסמתי, שנכתב מנקודת מבטה של אישה צעירה. אני מאמין, וכמוני גם הרבה מדענים רציניים בעולם, שאנחנו לא היצורים התבוניים היחידים ביקום. רק בגלקסיה שלנו ישנן מאות מיליארדים של שמשות וסביבן ט