מרבית האמנים הפלסטיים, לרבות ציירים, פסלים, צלמים, חרשי ברזל וקדרים, ייפגעו עד עמקי נשמתם הרגישה אם יכנה מישהו את יצירתם בשם "סלונית" או "מסחרית".

עוד ציירים מקיבוצים:
חוזרת ומציירת את בית הקברות
הצייר שאול קנז: "אני סתם זקן שוויתרו עליו"
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

מעטים, אם בכלל, הם היוצרים המקצועיים המוכנים להתאים את אמנותם לדרישת הלקוח, לגוונים שבסלון הפרטי או למשרדי החברה. אמנית חריגה בנוף הזה היא אפרת אילן (43), מקיבוץ הזורע, המגדירה את עצמה כציירת ויוצרת, ובאותה נשימה מכנה את פירות אמנותה בשם "ציורי אווירה".

אילן אינה מאמצת את הדימוי הרווח של האמן הדל המסתופף בעליית גג, ממתין למוזה שתשרה עליו ומטיח את נשמתו על הבד החשוף. היא אינה מתביישת להודות שאמנותה מסחרית, מתומחרת כיאות, נמכרת היטב ומשתנה כל העת - (גם) בהתאם לבקשת המזמין והמקום בו תוצג התמונה המוגמרת.

התאמה אישית
באתר המושקע שלה, המציג ציורים שנעשו בסטודיו בקיבוץ הזורע ומוצגים הן בחלל התצוגה הצמוד והן בגלריה המרווחת הקרויה על שמה ב"דיזיין סנטר - המרכז לעיצוב הבית" מול "קניון איילון" ברמת גן - כותבת אילן, בין השאר: "ציורי אווירה הם קונספט אמנותי ועיצובי שנועד להעביר תחושות, רגשות, ולהשתלב בחזון הכולל של עיצוב החלל תוך סינרגיה עם שאר פריטי העיצוב בחדר.

"ציורי אווירה אינם שייכים בהכרח לז'אנר אמנותי או לסגנון מובחן, ויכולים לנוע על הסקאלה שבין פיגורטיבי וריאליסטי למופשט. הסגנון, האקספרסיביות, הצבעוניות, הטקסטורות, המצע והטכניקה, באים כולם לשרת את האווירה ולהעביר את המסר הנכון בציור.

"היות שציורי אווירה צריכים להעביר מסר ולהשתלב בחלל מוגדר עיצובית, חשוב שתהיה אפשרות להזמין אותם בהתאמה אישית, כדי ליצור מתאם מקסימלי בין החזון העיצובי לבין יצירת האמנות שתפאר את החדר. ציורי אווירה מותאמים אישית מאפשרים להגדיר את הנושא, את הטכניקה, את הצבעוניות ואת המסר שמעביר הציור, מוטיבים מרכזיים, ואפילו טקסט".

בהמשך מפרטת אפרת אילן: "ציורי אווירה עושים טוב לאנשים. הם גורמים להם להרגיש, לחוות ולהתלהב. הם יוצרים, אפילו לא במודע, תחושה של נוחות, של ביטחון, ומעניקים חותם של יוקרה ואסתטיקה. ציורי אווירה ניתן למצוא בבתים פרטיים ובמגורי יוקרה, במשרדים ובבתי עסק, במוסדות ציבור, בבתי מלון ובכל מקום בו אסתטיקה ועיצוב מוקפד הם עניין משמעותי".



צבעים משתנים
אפרת אילן הגיעה לקיבוץ הזורע לפני 12 שנה בעקבות האהבה ליוחאי הוכמן, בן הקיבוץ. לשניים ארבעה ילדים. בטרם הפכה לציירת סיימה תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים ועבדה ככלכלנית, כרואת חשבון, וכתקציבאית במשרד פרסום. הציור היה לה תחביב לשעות הפנאי, ורק אחרי המעבר לצפון הפכה אותו למשלח יד מצליח מאוד, ולא רק בארץ.

יש לה גם לקוחות רבים בחו"ל, וגלריות מעבר לים מזמינות את עבודותיה. "כשהגעתי להזורע עוד שימשתי כתקציבאית במשרד פרסום תל-אביבי", היא מספרת, "אבל החלטתי לעזוב, וכמעט מייד הקמתי, תחילה בקטן, את העסק של ציורי האווירה. בקיבוץ מעמדי הוא 'בת זוג בעצמאות כלכלית', ואני נושאת בנטל התשלום של מחצית מכל עלויות הבית, והשתתפות בחינוך ובאירועים המקומיים".

כשהיא נזכרת בימי הבראשית של ציורי האווירה שהפכו, כאמור, למקור הכנסה שופע, מספרת אפרת כי לפני שהקימה את העסק היתה משקיעה בכל ציור חצי שנת עבודה, וקשה היה לתמחר זאת. "עם הזמן הגדלתי את התפוקה, ולמעשה יצרתי את הז'אנר בישראל. אם קודם ציירתי בסגנון ריאליסטי, הרי שכדי להפוך את ההיצע לנגיש ולאווירתי יותר, עברתי למופשט על בד בגדלים משתנים, גרפי ומינימליסטי יותר.

"אני מודה שמדובר בקו מסחרי ומודרני, שניתן לתמחור לא-קטן, אבל הוגן. זה היה חדש, אבל כמעט מייד אנשים אהבו את הרעיון והביצוע. בתחילה התמקדתי בעירום נשי מעודן, בטבע, בנקודות וריבועים על הבד. בשבועות הראשונים ציירתי בבית, על הרצפה, ונסעתי מדי שבת ליישוב שמשית כדי למכור עבודות. הייתי נוסעת עם יוחאי, הסבל המסור שלי, עם כמה בדים, וחוזרת בלי כלום. אז היה מדובר בהדבקות, מעין קולאז', ובמהרה הבנתי שיש כאן פוטנציאל הרבה יותר גדול.

"שכרתי חלל בקיבוץ, ואחר-כך עוד אחד, עד שהגעתי לסטודיו הנוכחי, שמשתרע על 300 מ"ר. בשבתות היתה נהירה ממש גדולה. אנשים באו במיוחד מתל אביב כדי לראות ולקנות. תחילה הצגתי במרכז של 'שלוש משאלות', ורק אחרי תקופה ארוכה עברתי לרמת גן".

ועכשיו?
אפרת אילן: "יש לי סדרות של עבודות כמו 'מנהטן בסגול', או בצבעים משתנים, על פי הבקשה, ציפורים על ענפים, זרימה, קאלות בגוונים שונים, ציורי רוכבים על אופניים בסגנון מינימליסטי, נופי ירושלים וצפת. הכל זורם".

את מגדיר