במשך שנות השבעים של המאה הקודמת יצאו לאור שלושה ספרים של הסופר, בן וחבר קיבוץ דגניה ב', צבי לוז: "אגדות המקום", "סובב הולך" ו"גל חוזר". בימים אלה, כארבעים שנים מאוחר יותר, יצאו שלושת הספרים האלה לאור בהוצאה מחודשת, מחוברים זה לזה כטרילוגיה בספר אחד הנקרא "אגדות המקום" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד").

עוד ספרים על קיבוצים:
ספר חדש: המנהיגים הקיבוצניקים היו אוליגרכים
ספר חדש: "כתובת אש" צורבת מהקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

צבי לוז, בנו של קדיש לוז ז"ל שכיהן כיו"ר הכנסת, מכהן כיום כפרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן. לוז היה, למעשה, בן הקיבוץ הראשון שהעז לכתוב על ילדות בקיבוץ, דבר שהיום הפך לחזון נפרץ, כאשר כל מי שיכול או יכולה חובט במקום הולדתו וצמיחתו.

הטרילוגיה עוסקת בשלושה דורות של משפחה אחת בקיבוץ, שבקלות רבה אפשר לזהות את מיקומו ואת ההיסטוריה שלו. הספר הראשון נפתח במות האב המייסד של המשפחה, שהוא אחד מששת האבות המייסדים של הקיבוץ. אמנם כבוד גדול הוא להיות בן למשפחת המייסדים, אבל ההשתייכות לשושלת הזו היא תובענית.

לעולם אל לך לשכוח - בנו, נכדו ואולי אף נינו של מי אתה. אצולת הקיבוץ מחייבת, וגם אם תנסה לברוח מהמקום ת"ק על ת"ק פרסאות, תמיד באיזושהי דרך תחזור אליו, לעובדו ולשמרו.

השנים חולפות, הקיבוץ משנה את פניו. אנשים חדשים, זרים לרוחו ולשפת מייסדיו, מגיעים אליו ובונים בו את חייהם, ולוותיקים לא קל לקלוט אותם. קשה להם לקבל את השינויים שמביאים איתם זרים שזה מקרוב באו והביאו לקיבוץ שפה זרה שלא הכירו מייסדיה.

המיתוס הקיבוצי הולך ומתפורר, ומייסדיו נאחזים בכל מאודם במיתוס המשפחתי, באגדות המקום. המוות, שהיה אי אז שייך לקיבוץ, הופך למוות פרטי, כשהמשפחה מגדרת לעצמה באופן סמלי חלקת קבר משלה בתוך בית הקברות הקיבוצי ונוטעת עצים סביבה, להפריד את מתיה משאר המתים. וכמו המוות, כך גם החיים מנתקים אט-אט את עצמם מהכללי ומהקיבוצי, ונותר רק הקשר המשפחתי, המחייב.

לא קלה היתה יציאתו לאור של הספר. כפי שמספר צבי לוז, ההוצאות הקיבוציות הקיבוץ-המאוחד ו"ספריית פועלים" דווקא התלהבו ממנו, אבל דרשו "לרכך אותו מעט", כלומר, להוציא משפטים מסוימים של אחד הגיבורים.
לוז לא הסכים. הוא פנה להוצאת "עם עובד". גם שם החליטו שאי-אפשר לפרסם את המשפטים האלה.

לוז לא נכנע. הוא פנה להוצאה פרטית, "עקד", ושם הוציאו את הספר כמות שהוא וכך לאחר שנים גם את שני הספרים הנוספים. מיד עם הוצאתו, זכה הספר בפרס עיריית רמת גן, וצה"ל בחר להוציא אותו בהוצאת "תרמיל", שם היה ל"רב-מכר".

וכך, אחרי כארבעים שנה חזר הספר אל הוצאת הקיבוץ-המאוחד. הפעם הודפסו שלושת חלקי הטרילוגיה כפי שנכתבו על ידי לוז לפני עשרות שנים, ואפילו המשך יהיה להם, בשני ספרים נוספים שצפויים לצאת בהוצאה.

דווקא בתקופה זו של התפוררות האתוס הקיבוצי, של ה"אני" הכובש כל חלקה קיבוצית שעוד נותרה - מאוד מרגש לקרוא את ספרו של לוז, שנכתב בתקופה שבין "מלחמת ששת הימים" לתום "מלחמת יום כיפור" - שנים ששינו את פנינו.