"שדות שבעמק", השיר הישן ההוא, שכל הסלסולים והדיסטורשן של זמננו לא יוכלו להחריש את קסמו המכשף - הבטיח מקום בנצח לשניים: ללוי בן אמיתי, המשורר והתמלילן, איש דגניה ב', ולמלחין, אפרים בן חיים (1981-1895), איש קריית ענבים.

עוד מלחינים מקיבוצים:
קיבוצניק ומלחין מפורסם: ספר חדש על דוד זהבי
נמצאו המלחינות ל"הנה מוטלות גופותינו"
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בימים אלה מועלים רבים משיריו של בן חיים, אחרי שעברו דיגיטציה ביד-טבנקין, לאתר "שירה עובדת", בידי יפתח מזור, בן משמר-הנגב. מירה שפיגל (84), בתו של המלחין, עובדת כיום בארכיון הקיבוץ, אבל במשך עשרות שנים היתה מוקפת, שרויה ועסוקה במוזיקה. וכל זה, היא אומרת, בזכות אבא; כשהיתה בת תשע שלח אותה ללמוד נגינה בפסנתר.

הוא אבחן בך כישרון מוזיקלי?
מירה שפיגל: "אבא מאוד רצה שיהיה ממשיך לעשייה המוזיקלית שלו, אבל שני אחיי, ז"ל, שהיו בוגרים ממני, לא גילו עניין, ונשארתי אני. אז לא מדדו כישרון, וכל הצד המוזיקלי היה מאוד מוזנח בקיבוץ, ובחבר-הקבוצות בכלל. לכל היותר, שרו בחגים ובקבלות שבת. הכלי המקובל היה מפוחית, ובן אחד ניגן בגרמושקה שאביו הביא מחו"ל.

"מה ששינה את התמונה היה גל של מוזיקאים שהגיעו ארצה מגרמניה ב-1936. ביניהם היו נפתלי רוזנשטיין, רופא שיניים, עיתונאי ואיש רוח, שבא אלינו, ואחיו צבי רוזנשטיין, פסנתרן, שהלך לתל-יוסף ולימד פסנתר בעמק. ההורים שלהם, חנה ואדולף, הגיעו אלינו לקיבוץ, וחנה, שגם היא היתה פסנתרנית מצליחה בגרמניה, הביאה איתה פסנתר נהדר, שזכתה בו כפרס בתחרות נגינה. הפסנתר הוצב בחדר האוכל ושימש אמנים שהגיעו להופיע מבחוץ, וגם את ניסיונותיה של חנה ללמד את הילדים ה'אסיאתים' נגינה בפסנתר, ללא הצלחה מרובה".

ואיתך?
"אתי היא הצליחה יותר, ולא כי כל כך רציתי, או כי הייתי מוכשרת במיוחד, אלא כי אבא, שהיה ג'ינג'י קפדן, לחץ שאלך כל יום לשיעור, ובשנים מאוחרות יותר הפעיל קשרים כדי שאמשיך ואלמד מחוץ לקיבוץ. וכך, עם הזמן, כבר רציתי, ואהבתי, ולמדתי והתקדמתי להיות מוזיקאית מקצועית. שלושים שנה הייתי מורה למוזיקה בבית הספר האזורי שהקים אבא, 'הרי יהודה'".



כמוזיקאית - אביך היה, לדעתך, מוזיקאי חשוב?
"אבא היה 'מלודיסט', אבל חסר כל השכלה מוזיקלית, לא ידע לנגן ולא לקרוא תווים. רק באמצע שנות השלושים התחיל לקבל, מעט ובאופן לא-סדיר, שיעורים בתיאוריה ובהרמוניה, מסטפן וולפה, דודו של מיכאל וולפה, המלחין והמנצח מקיבוץ שדה-בוקר, שגם הוא עלה מגרמניה לירושלים.

"ובכל זאת, היה לו הספק עצום - הוא הלחין למעלה מ-750 שירים, ושתי יצירות גדולות יותר, 'סוויטת ט"ו באב', שנכתבה לחג בקיבוץ, ו'סוויטת שיר השירים', שנכתבה לחתונה של אחי. בזכות הקשרים הטובים שלו עם המוזיקאים בירושלים, ועם אנשי 'קול ישראל', שתי היצירות זכו לעיבודים והושמעו גם ברדיו".

והשירים, נשמעו הרבה?
"הרבה מאוד. בשנות החמישים השמיעו ושרו אותם המון. אלפי אנשים, סטודנטים ותיכוניסטים, הגיעו לקריית-ענבים, צמאים לשירה ישראלית, והוא היה יושב ומלמד את שיריו, שהופצו בכל הארץ. הוא כתב מאוד בקלות, וכיוון שהיה אידיאליסט ופטריוט, באופן טבעי רוב השירים היו שירי מולדת, תקומה וחג. הוא גם הלחין כמה שירים של נופלים מתוך 'גווילי אש', מפעל להנצחת חללי צה"ל על ידי איסוף ושימור יצירתם, ובעקבות זה נוצרו קשרים מיוחדים בינו לבין רבקה גובר, 'אם הבנים'".

"שדות שבעמק" בביצועה של נחמה הנדל. שיר עם קסם מכשף

הוא מונצח בקיבוץ באופן כלשהו?
"לצערי, לא. גם בחייו, היצירה המוזיקלית שלו לא זכתה בקיבוץ להערכה רבה. אני יכולה לדבר על אבא שעות, אבל אומר רק שהוא היה איש מעשה ועבודה, והיה מעורב מאוד בחיי התרבות, בענייני כספים, ובמועצה האזורית,
שמטעמה ניהל את הקמת יישובי פרוזדור ירושלים. ואף-על-פי שכל השנים עבד עבודה פיזית - בגן הירק, אחר-כך בבניין, ויותר מאוחר בשדות - את הפן המוזיקלי לא כל כך החשיבו. בחוץ - מאוד, בקיבוץ לא. אחרי מות אמי רציתי שדירתם תהפוך לחדר הנצחה לאבא וליצירתו, אבל הקיבוץ לא גילה בזה עניין".

הוא מת ממורמר?
"לגמרי לא. הוא היה מודע להערכה שחשו כלפיו. עד השנים האחרונות היה הגזבר של אקו"ם, שם לא ויתרו עליו, וכשמלאו לו שמונים, חגגו לו בבית ביאליק בתל אביב. הפיניות שהיו מתנדבות בקיבוץ התייחסו אליו כמו אל אבא, כי תמיד דאג להן ולימד אותן. עד שחלה, הקפיד להוציא את עלון הקיבוץ. בסוף ימיו, כשכבר סבל מאוד מהמחלה, ישבתי בחדרו וניגנתי לו בפסנתר, לעודד את רוחו".

גם הוא היה מודע לייחודו של "שדות שבעמק"?
"בהחלט. הוא ראה בשיר את פסגת יצירתו".