הררי מילים כבר נערמו על המציאות המורכבת ביישובי עוטף-עזה - מציאות שבה מתמודדים יום-יום עם אזעקות "צבע אדום", מחשבים זמנים על פי המרחק מהמרחב המוגן ומייחלים לשינוי, שטרם הגיע.

עוד על החיים בקיבוצי עוטף עזה:
עוטף עזה: מאבק בביטול שמירת צה"ל בקיבוצים
הקיבוצניקים מעוטף עזה רוקדים עם גברי לוי
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בסרטה "חיים על הגבול" ("ארצה הפקות") מביטה הבמאית רונית איפרגן מכפר עזה מקרוב על אותה מציאות ומצליחה, באינטימיות, באנושיות ועם הרבה הומור, לטלטל ולגעת בלב ובנפש. איפרגן יצרה סרט אישי מאוד, המספק במקביל גם אמירה נוקבת על החיים בישראל.

מחאה ואהבה
משפחת איפרגן - רונית, איציק ושני ילדיהם - עוברים, בשל מצבם הכלכלי, מחולון לכפר-עזה. המעבר מלווה בהתלבטויות רבות ובהתנגדות מצד בני משפחה, אולם תחילה נדמה כי הוא עובר בהצלחה. בני הזוג עובדים ומצליחים לחסוך כסף, הילדים מתאקלמים בבית החדש, והשקט היחסי השורר באותה תקופה מעניק אשליה שחבל אשכול הוא טוסקנה, לכל הפחות.

כל זה נכון עד הפצמ"ר הראשון שנופל בקיבוץ. אז נחשפות מערכת העצבים המרוטה והחרדה הקיומית המלוות את החיים בעוטף-עזה. רונית מצלמת את עצמה ואת משפחתה ללא פילטרים, ברגעי אושר ופחד, שלווה ואימה. "זו לא שגרת חירום, זה טירוף", היא אומרת בסרט, אבל בתוך הטירוף הזה יש הרבה חסד ושמחה. זהו סרט מחאה, אבל גם סיפור אהבה בין משפחה לביתה החדש.

"מעולם לא חשבתי שאפנה את המצלמה אל עצמי", אומרת רונית. "שנים של עבודה מאחורי הקלעים, כתחקירנית בתוכניות ובסדרות טלוויזיה, לימדו אותי לחפש ולהביא למסך סיפורים גדולים מהחיים ודמויות מרגשות במיוחד, אבל אני מעולם לא הרגשתי כזאת.

"נולדתי וגדלתי בחולון, את לימודי הקולנוע עשיתי במכללה האקדמית 'ספיר' שבנגב, ותמיד נשמר אצלי המקום קרוב ללבי. את בעלי, איציק, הכרתי בתל אביב, על סט צילומים שבו עבד כצלם. הקמנו משפחה, נולדו לנו שני ילדים וגרנו בחולון, קרוב להורים. עם השנים, כמו הרבה זוגות צעירים, צברנו חובות והבנק סגר לנו את החשבון. הסתכלתי על עצמי ועל בעלי ולא האמנתי שהגענו לרגע הזה".

ואז החלטתם לעבור לקיבוץ?
רונית איפרגן: "הבנו שיש צורך במעשה קיצוני כדי לשנות את המצב הכלכלי, והחלטנו לעזוב ולעבור לנגב הצפוני. זה היה הרגע שבו התחלנו לצלם את הסרט, כי ידענו שאנחנו יוצאים למסע, לא ברור איזה, אבל בטוח שלא שגרתי. עברנו לגור בכפר-עזה, שלושה קילומטרים מהגבול, כאשר בין הקיבוץ לעזה מפרידים רק גדרות ושטח חקלאי. לא היינו אמיצים, פשוט לא היתה לנו ברירה".

"לקרוא לפחד בשם"
הצילומים, שכאמור החלו בימי המעבר לקיבוץ, נמשכו כמעט ארבע שנים. "בהתחלה היינו אופטימיים מאוד", מספרת רונית. "צילמנו את הבית ששכרנו עם הגינה והוורדים, את משחקי הכדורגל עם הילדים בשבתות, וגם את ההכנות של שחר, הילדה שלנו, שעלתה אז לכיתה א' ונדרשה להכיר את המקלטים בדרך להסעות. ואז, לא לגמרי בהפתעה, השקט נשבר. הקסאמים התחילו ליפול בקיבוץ והאזעקות החלו להגיע בתדירות. היו ימים שלמים שבהם הורו לנו קציני הביטחון להישאר בבתים".

איך מצליחים לצלם תוך כדי נפילת טילים ממש על ידכם?
"צילמנו בתדירות מבהילה, תיעדנו המון, כל הזמן. צילמנו כדי למצוא משמעות והיגיון, צילמנו כי פחדתי נורא, והעובדה שאיציק ואני צילמנו את הפחד שלי - נתנה לו גבולות ואפשרה לי להסתכל על עצמי מבחוץ, לתת לפחד שם ומקום. צילמנו כי הרגשתי שזה סיפור שחייבים לספר, דווקא משום שהוא הכי רגיל, דווקא מפני שנעשינו קהים לסיפורים כאלה.

"יחד עם החרדה והפחד נוצר סיפור על משפחה. גיליתי המון על עצמי, על האימהות שלי, על בעלי - כדור ההרגעה שלי - על הילדים הגיבורים שלי ועל כל ילדי הקיבוץ הזה, שהפנימו מציאות בלתי-אפשרית והפכו אותה לשגרה".



הילדים הם, ללא ספק, חלק גדול מקסמו של הסרט. באחת הסצנות נראה טיול של ילדי הגן לבקר את חיילי צה"ל המשרתים במוצב שבקיבוץ. ביקור כזה, המראה את הקשר האינטימי שבין הקהילה לחיילים, לא יוכל בקרוב להתקיים עוד. חיילי צה"ל עזבו לאחרונה את עמדות השמירה ביישובים, וגם המוצב בכפר-עזה יפונה בעוד זמן קצר. לרונית ברור שהשינוי הזה בסטטוס קוו של חיי היישובים ישפיע באופן מיידי על תחושת הביטחון בהם.

גיבורה במיוחד היא הבת שחר, המתפקדת כמו גדולה בשעות האזעקה ומצליחה להרגיע גם את אמה. באחת הסצנות, לאחר שקסאם נופל בתוך בית בקיבוץ והמשפחה חוזרת הביתה אחרי ארבעה ימי "התאווררות" במרכז, יושבות השתיים יחד והבת אומרת לאם: "אולי מפחיד כאן, אבל זה לא סימן שעוזבים בית".

נפלא ומשוגע
הסרט הוא, כאמור, גם סיפור אהבה בין משפחה לביתה החדש, בית קיבוצי. "יחד עם הולדת הסרט נולדה גם א