"כן", מסכים ומסכם יותם זיו שיחה מרתקת, שברצון היתה מתארכת עוד, "מאיר אריאל עוזר לי למצוא את מקומי בעולם. מעטים האנשים שהשאירו אחריהם שבילים, שכל כך מתאים לי ללכת בהם".

עוד על מאיר אריאל:
מאת מאיר אריאל ז"ל: קווים לסיפור כלבים עצוב
שיר חדש של מאיר אריאל - ברכה למהפכה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

את אריאל החי הכיר יותם (36) כילד, מהבית בגבעת חיים איחוד. אריאל היה ידיד של הוריו, יהושע ומירל'ה (בת משמרות). התקליטים שלו, בעיקר הטרילוגיה (שירי חג ומועד ונופל, וגלוי עיניים, עיניים ירוקות) נשחקו שם מרוב סיבובים, ואת "אגדת עם מקסיקנית" פיזם יותם כבר בגיל ארבע.

היום הוא לא רק מפזם טקסטים של אריאל, אלא גם שר ממש - במופע שהוא מעלה עם חברו, עמית ארבל (גבעת חיים-מאוחד), בו הם טווים בין השירים קטעי ארכיון, דברי רקע ופרשנויות - וטורח על הכנת תזה לקראת דוקטורט שיכתוב על אריאל.

יותם, משתמע, היה צריך לצאת למסע חיפוש ארוך בעולם, כדי למצוא על מפתן ביתו את מה שחיפש. אחרי השחרור עבד תקופה בחברת "מובינג" באטלנטה, ארה"ב, המשיך וטייל בדרום אמריקה, משם טס לאירופה, וחזר לחניית ביניים בארץ.

שנה הדריך את הנעורים בקיבוצו, ושב והמריא מזרחה, להודו, ממנה שב וקפץ לאירופה, וכשנחת סופית בארץ, הלך להדריך במכללה הקדם-צבאית במיצר. "שם גיליתי את הבית היהודי", הוא אומר, ומזדרז להפיג אי-הבנות: "הנפש הפילוסופית גילתה, סופסוף, שיש מענה גם במקורות היהודיים".

מענה למה?
יותם זיו: "אני מרגיש כמי שכל חייו מחפש משמעות בדברים. בקיבוץ, ובכלל בחברה החילונית, שהיהדות היתה בה מעין טאבו, לא היה נהוג לחפש תשובות לשאלות, וכיווני מחשבה. כך מצאתי את עצמי מתעניין בפילוסופיות מכל העולם, מבלי לשער שלתרבות היהודית יש מה להציע. אחד הנושאים המרכזיים במכינה הוא התרבות היהודית, ולאו דווקא כחוויה דתית. שם גיליתי לראשונה חומרים שמתאימים לי, שעונים לי על שאלות".

אבל כולם מוצאים תשובות בהודו...
"שום דבר שם לא תפס אותי. עשיתי פעמיים ויפאסאנה, והיה לי נורא קשה".

אתה הרי לא דברן גדול.
"לא השתיקה, אלא המפגש עם עצמי. אני במהותי לא אדם דתי, ולכן לא התמסרתי לשום פרקטיקה שפגשתי. יותר עניינה אותי, וניסיתי להבין, את דרך המחשבה. גם כשאני שומע שירים אני קשוב יותר למילים, עוקב אחרי המחשבה הפילוסופית בטקסט. בשלב מסוים במיצר, כשהתייאשתי מהדיבורים על מנהיגות וכו', ניגשתי ושלפתי מהספרייה ספרי שירה שקרובים ללבי, שוחחתי עליהם עם החניכים, ובשירי אריאל דבקתי במיוחד. קראתי, ניתחתי, שיננתי".



אחר-כך, בשלוש השנים שבהן חי והדריך את הנעורים במעגן-מיכאל, הרפה מעט מאריאל, אבל שב אליו, "דווקא ממקום נמוך", כשחזר לקיבוצו. "הייתי אז בדכדוך קל, מלנכוליה, קצת אפילו התמסרתי לזה. וכשניגשתי שוב לטקסטים של מאיר, בעיקר ב'וגלוי עיניים', הם דיברו אליי, ממש נגעו בי. כנראה השילוב של הסיטואציה והבשלות האישית אפשר לי להתחבר חזק לשירים.

"בשיחה עם אימא התבררו גם קווי דמיון מסוימים ביני לבין מאיר, כולל המלנכוליה הקלה, והרגשתי שאני ממש מכיר אותו. זו היתה חוויה חזקה. וככל שהעמקתי וחפרתי בשירים - שרבים מהם מבולבלים לכאורה, אסוציאטיביים כאילו, כמו כתבי חידה, שצופנים משמעויות נסתרות, ומתכתבים עם המקורות - הם נפתחו לפניי, חלק ב'בום' וחלק לאט-לאט, בעבודה קשה".

יש לו תואר שני בפילוסופיה יהודית מבר-אילן, ואינו דתי, ולא שומר מצוות, להוציא בודדות שהוא מצליח לשמור: "אני דואג שלא לעבוד בשבת, והבית כשר - וזה קל, כי אשתי היא מבית מסורתי, לא בטוח שהייתי יכול לשמור באופן עצמאי.

"אני לא יודע להגדיר את עצמי", הוא אומר, "ובכלל, נראה לי שהנטייה להגדיר, היא הבעיה עצמה, וטוב שבשנים האחרונות ההגדרות הופכות ללא-רלוונטיות, וגם בזה, אגב, מאיר היה ממסמני הדרך. אני מוצא הרבה חוכמה ביהדות, והייתי רוצה לממש יותר ממנה, אבל כרגע ההתנגדויות גדולות מדי".

עד שיוסרו ההתנגדויות, או לא, הוא מלמד פילוסופיה יהודית בתיכון, מנחה שתי קבוצות, בגבעת-חיים איחוד ובתל אביב, בפרשת השבוע, פעיל בפיתוח ובטיפוח תרבות יהודית "במובהק לא דתית" במסגרת תוכנית "זית" בעמק-חפר, וכאמור, מעלה עם חברו - כשמתאפשר לו להתפנות מעבודתו, וממחויבותו המהנה לאשתו לירון, ולנועם הפעוטה - את המופע "מודה אני - מאיר אריאל בשיר ובמדרש".

המופע כמעט כפה עצמו עליהם: "שיתפתי את עמית, שהוא מוזיקאי, בחוויה שלי עם מאיר, התחלנו לקרוא ביחד, לנתח ולשוחח, ואז הוא הציע שנעלה מופע, ומייד ניגש לארגן לנו הופעה בעמק-חפר, שלושה חודשים קדימה, בראש חודש תשרי. אמרנו: תאריך כבר יש, אז צריך להכין מופע. ואז זה התחיל לרוץ, יותר נכון, ללכת, והולך