לוי בן אמיתי - משורר וחבר דגניה ב' שהלך לעולמו בגיל 79, בשנת 1980 - כתב במהלך שנות חייו עשרות רבות של שירים, שהידוע בהם הוא "שדות שבעמק". שירים נוספים, שהולחנו אבל לא זכו לפרסום רב, היו: "אם גרעין זרעת - בטח", "שיר חלוצים", "השיר לדור עולה" ו"השיבולים פנימה". ספר שירה שלו, "ממדבר מתנה", הוקדש לחבריו מהקיבוצים, אותם השווה לכת האיסיים ממדבר יהודה.

עוד על משוררים קיבוצניקים:
המשורר אליעז כהן נחשף בסרט חדש
הקיבוץ הראשון גירש את המשוררת המפורסמת
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

11 קובצי השירה שהוציא לאור דיברו, בשפה גבוהה ועשירה, על הטבע וטבע האדם, ההגשמה והחלום. "שיריו אינם באסופות הדור, אינם נלמדים לבחינות הבגרות ואינם נושאים לדוקטורטים", כתב עמוס קינן לאחר פטירתו של בן אמיתי. "אני בא לתבוע את עלבון השורות הנהדרות האלה, שבוישו, נשכחו ונעזבו. ובעצם, איני תובע את עלבונו של השיר המקופח, אלא את עלבונה של ההוויה המקופחת, של המקום שאין לו פה, של השדות הללו שאיש כבר לא שר עליהם".

בן אמיתי כמו השיב להספד המרגש הזה עוד בחייו, כשכתב: "אלה המבקשים משהו, המחפשים טעם בדברים, ימצאו אותי", והוסיף: "בסיכומו של דבר, אני את שלי עשיתי, חייתי בתקופה מסוימת, תקופה של הומניזם, ונשארתי כזה עד היום. אני מבין שכיום התקופה היא אחרת". בשיר "פרידה" כתב: "רבה הדממה בימים ענוגים/ וצחים של ניסן/ כרו את קברי בצל עץ הפיקוס/ במורד הגבעה".

בימים אלה, 33 שנים אחרי מותו של לוי בן אמיתי, באים בוגרי תנועת "המחנות העולים" - חברי "קבוצות הבחירה" המתגוררים בקיבוצים עירוניים ובקהילות שונות - להשיב ללוי בן אמיתי את כבודו האבוד. 25 מחברי התנועה התקבצו כדי לנגן ולשיר 15 שירים שהלחין אילן צלניק (26), בן קיבוץ חמדיה המתגורר באזור עם בני גרעין הבוגרים "חורשף" אליו הוא משתייך, לקראת מעבר עתידי לקיבוץ נערן.

המופע הראשון, שנקרא "לחלום, לשיר" (על שם אחד משיריו של בן אמיתי), נערך בנערן וזכה להצלחה מרשימה, ולפיכך יועלה גם הערב (חמישי) בקיבוץ יזרעאל, בו מתגוררת בתו של לוי בן אמיתי, חמוטל אסף, וגם מחר (שישי), בדגניה ב'.



"הלחנתי את השירים של לוי בן אמיתי במשך שלוש השנים האחרונות", מספר אילן צלניק. "אני אוטודידקט מבחינה מוזיקלית, לימדתי את עצמי גיטרה והלחנה, אבל ירשתי מאבי, בחמדיה, את האהבה לשירי ארץ ישראל, והמילים של בן אמיתי פשוט התחננו ללחן. לא תמיד הבנתי את משמעותן, התקשרתי לא-אחת לאקדמיה ללשון, אבל המצלול שלהן קסם לי. אני וחבריי באמת רוצים להחזיר למודעות את המשורר הנשכח הזה. גם אם לא ישמיעו אותו בגלגל"צ, יהיה אפשר למצוא את השירים ב'זמרשת' ולאהוב אותם כמו שאנחנו אוהבים".

קשה לקבץ 25 חברי קבוצות הבוגרים ובני קיבוצים לפרויקט כזה.
אילן צלניק: "נכון מאוד. כל אחד מהם עסוק בענייניו ומחויב ללימודים או לעבודה חינוכית. לכן עשינו הרבה חזרות, עם הפסקות ארוכות, לאורך שנה שלמה, ואנחנו מופיעים בימים צמודים, כדי להתפנות אחר-כך לחיים ה'רגילים'. אין לדעת אם יהיה לזה המשך, וגם לא תכננו את שתי ההופעות הנוכחיות. פשוט היה ביקוש בדגניה ב', בו היה בן אמיתי חבר, וביזרעאל, בו חברה בתו חמוטל".

מדוע לא זכה המשורר הגדול הזה לתהודה ולביקוש בקרב מלחינים ומבצעים?
"זאת שאלה ששאלתי גם את חמוטל, וגם היא שאלה את עצמה. לטעמי מדובר באחד מהטובים שבמשוררים, אבל המסקנה היא שהיה צנוע מאוד ולא דחף את עצמו בחייו. לא אהב להתפרסם ברבים. הוא כתב על עבודת האדמה ועל האדם המגשים, וככל הנראה אלה לא נושאים פוטוגניים. אנחנו מקווים לחולל שינוי היסטורי ולהחזיר את לוי בן אמיתי למקומו הראוי".



המופע הזה, לדעתך, הוא חלק בלתי-נפרד ממשימות תנועת הבוגרים של המחנות-העולים?
"ממש כך. לוי בן אמיתי כתב: 'אחד צריך לשאת בלב חלום, שרבים שכחו', וגם: 'מישהו צריך לשיר חלום, גם בלי שנשמע קולו'.
אנחנו יכולים לחתום על המילים האלה. המשימות שלנו מהדהדות בשורות הנפלאות שלו, וגם אנחנו כמותו רוצים לחדש רוח, תרבות, אמירה חברתית".

הדיסק בדרך?
"זה כבר עולה המון כסף, שאין לנו. הלוואי שגוף כלשהו יחשוב שזה מספיק חשוב כדי שיעלה על דיסק".