עירום אמנותי, נוף כפרי ואורבני, "שגופיות" (הקרנה על גבי עירום נשי) וטבע דומם - את כל אלה תמצאו ב"סטודיו הראל" שבקיבוץ הראל, שיהפוך לגלריית צילום בה תוצג תערוכה בשם "צלול".

עוד צלמים מקיבוצים:
צלם מהקיבוץ מציג נוף אירופאי אינטימי
צלם-ממציא: חתיכת הברזל הפכה למצלמה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

במסגרת התערוכה (פתיחה: 10.10, נעילה: 18.10) יציגו בוגרי המרכז ללימודי הצילום, שפועל במקום, את פירות יצירתם. התערוכה מציינת 15 שנה לקיום המרכז, שתחילתו במקלט צר וטחוב והמשכו במטבח הקיבוצי וחדרי קירור שהפכו לחלל לימוד מרהיב ביופיו, תולדת עשרים שנות עיסוק בצילום מקצועי ואמנותי של האיש העומד מאחורי המרכז והמצלמה - שייקה איתן.

איתן (52), חבר הראל שהגיע לקיבוץ במסגרת גרעין נח"ל, החל את הקריירה הצילומית בעידן האנלוגי ועבר כמעט בעל כורחו לדיגיטלי. מאז עזב את התפקידים הטכניים שמילא כחבר קיבוץ מסור (ריכוז חשמל, תקשורת, בניין, הגברה ותאורה) והתמקצע בלימודי צילום ב"קאמרה אובסקורה" ובבית ספר נחשב לצילום בארצות הברית, ICP - Intenational Center of Photography - הספיק שייקה איתן לצלם עבור חברות מובילות במשק: "אסם", "תנובה", "צבר", "טבעול", "בנק הפועלים", רשת מלונות "רימונים", ועוד.

בנוסף, תיעד אנשים ומקומות עבור העיתונים "מקור ראשון" ו"מעריב", לצד אין-ספור פרויקטים של צילום בארץ ובחו"ל. במרכז שהקים בקיבוצו עברו כבר עשרות רבות של פרחי צילום שלמדו בסדנאות מתמשכות, בימי צילום יחידים ובקורסים מקצועיים.

שייקה איתן מספר על עצמו ועל מקצועו ב"תמונות". מונולוגים של צלם.

המצלמה הראשונה
"למעשה, השם שלי הוא איתן שי. רק בצבא החליטו לקרוא לי שייקה, וכך הפכתי לשייקה איתן. השם הפרטי הפך למשפחתי, ולהיפך. עוד לפני שהגעתי לקן 'השומר הצעיר' בפתח תקווה, דרכו התגייסתי לנח"ל ועברתי הכשרה בכפר-מנחם לקראת הגשמה בקיבוץ הראל, הייתי 'ילד טוב פתח תקווה' שלמד דווקא אלקטרוניקה ב'עמל' ולא עסק במשהו יצירתי.

"חתמתי על מנוי ל'מעריב לנוער' והייתי צריך להחליט על מתנה שאקבל מתוך כמה אפשרויות. בחרתי במצלמה וקיבלתי צעצוע מפלסטיק, שהתברר כמצלמה מסוג 'דיאנה'. קניתי סרטי צילום והתחלתי לצלם עם מה שהפך לימים להיות פריט אספני. היא היתה הדבר הכי טיפש שהכרתי, אבל אני החלטתי שהמצלמה הכי טובה היא זו שיש לך בין האוזניים...

"כך הגעתי אתה לטיול בן שבועיים בסיני, שהתאפשר לנו בגלל השביתה הארוכה שהיתה באותה שנה (1978) בבתי הספר, והצילומים שעשיתי שם אולי היו אלה שהכתיבו לי את המשך הדרך. אחר-כך עשיתי הפסקה גדולה - לאורך כל תקופת הצבא והחזרה לקיבוץ לא צילמתי".



חדר החושך
"חזרתי להראל, נישאתי לבת גרעין שהגיעה לקיבוץ אחרינו, ולימים הבאנו שתי בנות ובן וגם הספקנו להתגרש. יום אחד הבחנתי בחבר קיבוץ שעמד ועישן ליד מעבדת הצילום. זה יצר אצלי סקרנות גדולה וביקשתי להצטרף אליו לפיתוח ולהדפסת התמונות בשחור־לבן. הוא הסכים, ועבורי זו היתה התגלות אמיתית, אולי המרגשת בחיי... לראות את הנייר נכנס לחומר המפתח, לכימיקלים, ולאט-לאט נגלית עליו תמונה. אין דבר יפה מזה.

"התחלתי לצלם ולהדפיס, ביקשתי ללמוד צילום בצורה יותר מקצועית, ושלחו אותי לקאמרה-אובסקורה, ששכנה אז בתחנה המרכזית בתל אביב, וגם לחוגי הצילום של התנועה הקיבוצית. כל זה קרה לפני העידן הדיגיטלי, והעיסוק הטכני, כמו גם הדיבור על הצילום - הקסימו אותי. קיבלתי מעמד של אמן צילום קיבוצי. תוך כדי כך המשכתי לעבוד ולרכז את הענפים הטכניים של הראל, אבל עם הזמן חשתי שאני עוסק ב'כיבוי שריפות', והודעתי שאני פותח עסק משלי".

מתחביב למקצוע
"זה היה בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה, כשהחלטתי לצלם באופן מקצועי עבור גופים מסחריים ובמקביל לעסוק בסאונד, בתאורה ובצילום. נכון, התפשרתי גם על חתונות ואירועים פרטיים, אבל הכסף הטוב החל להגיע מחברות גדולות במשק. אז עדיין עשיתי הכל באופן אנלוגי ולא ידעתי כיצד תיראה התמונה שאני מצלם.

"העבודות הראשונות שלי היו עבור רשת 'הריבוע הכחול', והן הובילו אותי לחברות גדולות נוספות. הקיבוץ היה בשוק. אמרו: 'הוא עושה הרבה כסף', ואני מדבר על 7,000 ש"ח לחודש - שזה נחשב אז להרבה כסף. אבל כשבאתי להנהלה הכלכלית וביקשתי תקציב כדי לרכוש ציוד - נתקלתי בסירוב. אמרו לי: 'אנחנו לא יודעים אם תוכל להיות כלכלי'.

"בלית ברירה גייסתי כסף מבני משפחה ומחברים. מאוחר יותר, רגע לפני החתימה על הסכם שעשיתי עם הקיבוץ, שרצה לקנות ממני את העסק ולהפוך אותו לענף נוסף - החל הקיבוץ להשתנות ולהפריט את עצמו. בתחילת שנות האלפיים פתחתי את המרכז לצילום ואת הסטודיו שלי, במקלט קטן ונמוך תקרה".



מחול מרחף