בספר המכונן "היינו העתיד", שהפך לרב-מכר, כתבה יעל נאמן, בת יחיעם, על הילדות והנעורים שלה ושל חבריה בקיבוץ הצפוני, שאותו עזבה. בלשון רבים חסכנית תיארה נאמן את הדור שמצווה היה עליו ללכת בדרך כל ותיק ותקנון מעיק, וסופו שהלך מהקיבוץ לבלי שוב.

עוד ספרים של ועל קיבוץ וקיבוצניקים:
המנהיגים הקיבוצניקים היו אוליגרכים
להתמודד עם טראומת הלידה השקטה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

ההצלחה המפתיעה של "היינו העתיד" סקרנה לגבי ההמשך. נאמן לא הכזיבה, ולאחרונה הוציאה קובץ סיפורים מקורי ושובה לב בשם "כתובת אש" (הוצאת "כתר").

מרבית הסיפורים מתרחשים בתקופה העירונית של הכותבת: הניסיונות החוזרים ונשנים להרות ("עקרות"); העבודה בהוצאה לאור ("מחלקת הלקטוריות שלנו"), אירוח חברים לא תמיד רצויים ("אורחים") - אבל הקיבוץ מבליח לתוך העלילות, ומובלט במיוחד בסיפור המצמרר על ניסיון ההתאבדות שכשל ועל מותה ממחלה של האם מהקיבוץ ("האופציה").

יעל נאמן עושה בספר החדש שירות נאמן לקול המושתק-מוחלש של עוזבי הקיבוצים באשר הם, ומתארת, למשל, את מצבה הדחוק: "שנאתי את העבודה המדומה הזאת, אבל פחדתי להתפטר. סדרן עבודה, שליח-מצפון עלום מהקיבוץ, המשיך לגור בתוך גופי". כמה מדויק וכמה עצוב.

כהמשך לתחושות התסכול והאשם שחלחלו לתודעתה בספרה הקודם, כותבת נאמן על חזרתה לחופשה מייסרת בקיבוץ הולדתה. "מה שנראה לעירונים אתר נופש אידילי ופסטורלי - חצר הקיבוץ - היה בשבילי זירה של אשמה שערקתי ממנה. לא הייתי מסוגלת להישאר שם יותר מערב אחד. היה מוזר לישון פתאום בבית של ההורים,
כשהיינו בקיבוץ לא ישנו שם אף פעם. בשעות היום הרגשתי פרזיטית, זרה, לא יכולתי להסתובב שם בזמן שכולם עובדים".

לגבי המפגש המאוחר עם הוותיקים שעליהם כתבה בספר הקודם, כותבת נאמן: "הוותיקים עצרו אותי על המדרכות ושאלו בחיוך גדול איפה אני, למה לא רואים אותי, מה נשמע ומה אני מתכוונת לעשות בתל אביב, במה אני עובדת, מה אני מתכוננת ללמוד.

"אמרתי שהכל ממש בסדר, שיש עבודה ושאני מתלבטת מה ללמוד, אבל בפנים התלבתה החרדה כמו כתובת אש כתומה ומאכלת שלא כתוב בה דבר: אין לי מושג מה יהיה ומה אעשה, זאת היתה כתובת האש". אותה כתובת חורכת העניקה את שמה לקובץ כולו.

עוד סיפורים קצרים ונוגעים ישנם בספר היפה של נאמן, שדרך סיפורה האישי מאבחנת דור שלם - כפי שעשתה ב"היינו העתיד".