"אל תגידו לי/ אל תהיי/ אל תהיי כזאת/ אל תהיי כמו שאת/ זה לא טוב לנו/ זה לא נוח/ לא נותן מנוח, מייאש/ אני רוצה להתחבא/ להסתתר מהעולם/ שלא רוצה אותי כמו שאני/ אומרים לי: 'אל תהיי כזאת/ אל תהיי כזאת כבדה, כזאת עצובה/ זה לא מתאים לנו/ זה לא מגניב לנו / אל תהיי, אל תדכאי/ תתאימי לי'" (מתוך השיר של מאיה קאליש "אל תהיי")

עוד זמרות מקיבוצים:
הזמרת מאוסטרליה התאהבה בישראל ובקיבוץ
צלילי ההחלמה של נועה בנתור
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

השיר הזה, אותו כתבה והלחינה הזמרת מאיה קאליש מקיבוץ גבעת חיים מאוחד, מהווה מעין כתב אישום נוקב נגד החברה ה"נורמלית" והנורמטיבית שהתקשתה, ועודנה מתקשה, לעכל את האישה המתמודדת עם מחלת הדיכאון. בין חודשים ושנים של שפל עמוק וקודר, לבין תקופות מוארות של יצירה וכישורים מקצועיים מוכחים - כתבה קאליש שירים יפים וחורכי נשמה. חלק מהם העלתה, עם להקת נגנים, במוצאי שבת (10.8) בפאב של קיבוצה, תחת השם "פגיעוּת" (על שם אחד משיריה).

מאיה קאליש, שנחשבה לילדת פלא בתחום השירה, ואף שירתה בלהקה צבאית, מבקשת לחזור לבמה ולהופעות ולפלס את דרכה אל קריירה עצמאית. לאחר שנים של "שתיקה אמנותית" שכפתה עליה המחלה, שזימנה לה אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים וניסיונות התאבדות חוזרים ונשנים - חשה מאיה (37 וחצי) כאילו נולדה מחדש לפני חמש שנים. במשך שנים חיה עם המחלה והתמודדה עם ה"שדים הפנימיים" שגבו ממנה מחיר נפשי כבד.

גברים שבאו והלכו, משפחה במשבר, חברים שהפכו לאויבים, דימוי עצמי נמוך במיוחד - כל אלה גרמו לכך שהפרוזאק והמוזיקה הפכו לידידיה הטובים ביותר, בנוסף ל"פייסבוק" ולפעילות פמיניסטית אקטיביסטית.

נכותה הנפשית, לצד כשרונה הקולי והחוש התיאטרלי שלה, הניעו את עמותת "כנפיים" ואת ארגון "אנוש" לתמוך בה ולהציע לה במה ופתחון פה. במסגרות האלה הופיעה לצד ירמי קפלן, עילי בוטנר, חמי רודנר, ואדם. אבל קאליש החדשה אינה זקוקה עוד ל"קביים", ובכוחה שלה היא מסוגלת להתייצב ולשיר במשך מחצית השעה עשרה שירים, שבעה מהם מקוריים מפרי עטה ועוד שלוש גרסאות כיסוי. המחלה, היא יודעת, תמשיך לקנן בה כל הזמן, אבל היא תדע כיצד להתמודד אתה.



ילדות קשה
מאיה קאליש שבה לפני כתשעה חודשים לקיבוץ האם שלה, לאחר 11 שנים בתל אביב. הדירה המיועדת להריסה, בה היא מתגוררת, ידעה ימים יפים יותר, הרכוש האישי אלמנטרי - אבל קאליש אופטימית והשיחה עמה ספוגה בהומור, על-אף הפרטים הקשים שהיא מנדבת בפתיחות מעוררת השתאות.

"בגיל צעיר, בתקופת הלינה המשותפת, עוד הייתי ילדה 'רגילה', אפילו מין 'טום בוי' שמובילה את הילדים למעשי משובה", היא אומרת. "אחת המורות שלי שברה רגל בגללי - רדפה אחריי בחדר האוכל הכיתתי, נפלה ונפצעה. הייתי מוערכת בגלל האינטליגנציה שלי, חוש ההומור, אבל כל זה הסתיים בכיתה ב', כשעברנו לבית ההורים".

מה היה שם?
מאיה קאליש: "היה לי קשה בבית, בתוך כך התחלתי להשמין, וקשה להיות ילדה שמנה בחברה הקיבוצית. בגיל שמונה, התחלתי לשיר והייתי מעין 'ילדת פלא'. החלטתי להיות ירדנה ארזי, אבל אהבתי בסתר את עפרה חזה. לימים הפכה ארזי לקרובת משפחה שלי.

"בגיל תשע ידעתי שאהיה זמרת, שאלך ללהקה צבאית, וכך אכן היה. בגיל 14 הצטרפתי למקהלת 'העפרוני' ונהייתי לאחת הסולניות. אמרו לי שזו הדרך הכי טובה להגיע לחו"ל בגיל צעיר, וזה התברר כנכון. המורות הטובות ביותר לפיתוח קול עבדו אתי".

ואז תקף אותך הדיכאון לראשונה.
"הדיכאון היה תוצאה של הרבה דברים ולא של משהו אחד שהיווה טריגר לזה. המצב הקשה בבית, הדימוי העצמי הנמוך שלי בכיתה בבית הספר האזורי, גם לא הלך לי עם בנים. היה לי דיכאון קליני שלא מנע ממני לסיים תיכון בהצלחה, והייתי מספיק מתוחכמת כדי להסתיר אותו".

איך?
"הלכתי לכל החוגים האפשריים, קראתי המון ספרים, גייסתי הרבה כוחות בשביל להעלים את הנושא מהעין ולהיות עסוקה במשך כל שעות היממה. אבל רציתי למות. אחרי כמה חודשים זה עבר מעצמו. הסתרתי מכולם את העובדה שאני הולכת לפסיכולוג. עד לצבא משכתי את הדיכאון על אש קטנה מבלי להזדקק לתרופות פסיכיאטריות. אבל בצבא זה התפרץ ביתר שאת והתחלתי לקבל מרשמים ל'פרוזאק'".

ניסיונות למות
מאיה הצטרפה להרכב ווקאלי ניסיוני בחיל החינוך והגדנ"ע, של כמה בנות שבאו מהתחום הקלאסי. הן החלו להופיע באירועים מיוחדים ואליטיסטיים, לפני ראשי ממשלות, נשיאים ורמטכ"לים מחו"ל. עם הזמן התפתחו אינטריגות בין בנות הלהקה ומאיה החלה "לגלות" מחדש את הדימוי העצמי הנמוך שלה ונקלעה לתחושה צורבת של חוסר ביטחון. "הפרוזאק היה החבר הטוב ביותר שלי, והוא זה שעזר לי לעבור את השנתיים המסויטות האלה", היא מסכמת.

שלושה שבועות לאחר השחרור מהצבא נ