צריך יותר משבע השניות המוקדשות בממוצע לצפייה בציור, כדי להאמין שהדבר שרואות העיניים ומפענח המוח, לנוכח עבודותיה של סימה מאיר, הוא תעתוע חזותי ולא הדבר האמיתי. שה"רקמות" וה"אריגים" הם למעשה רצפים של פעולות ציור עמלניות, סיזיפיות, גדושות איקסים או שתי וערב של מרקרים צבעוניים, על גבי פורמייקה זניחה.

עוד תערוכות מקיבוצים:
תערוכה: העירונית מתמודדת עם הפילוג בקיבוצים
מגן: סערה בקיבוץ סביב תערוכה על גוש קטיף
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

האמנות המזוהה מיידית עם מאיר (63, בת קיבוץ דן ובמרבית שנותיה חברת קיבוץ דליה), פועלת על הגבול הדק שבין הבורגני לחתרני, בין היופי הפתייני לבין הקיטש הסכריני, בין הנשי לבין הפוליטי.

לתוך הציור דמוי ה"גובלן" האירופאי או האריג המזרחי, המשועתק מספרי הדרכה ואמנות ולא מהרקמות ומהאריגים עצמם - מכניסה סימה מאיר "הפרעות קשב ומבט" כמעט בלתי-ניתנות לזיהוי, כגון כתם אפל המבליח ברקע (אבן שהושלכה אל המצע?); קטע משפט שירי בעברית שיש בו אמירה ביקורתית על המצב; קמט קטן הטורד סדר ישן.

"עיסוקה של מאיר במלאכות יד מאפשר לה לבחון סוגיות הנוגעות באותנטי מול המזויף, בעולם ישן מול עכשווי, בחד-פעמיות מול תיעוש וייצור המוני, בחום אנושי מול קור מכני, ועוד", כותבת דפנה דורון (משמר-העמק), אוצרת התערוכה "עבודות נבחרות", המוצגת בחודשים אלה ב"מוזיאון וילפריד ישראל" בקיבוץ הזורע. "במקביל, משמשות מלאכות אלה גם כקוד תרבותי מוצפן לעולם הנשי ולמסורת ארוכת שנים של דיכוי, השתקה ונחיתות חברתית".

זה כמה שנים, לא עוסקת סימה מאיר בטכניקה שהפכה ל"תו התקן" שלה. כעת היא מציירת על פי עשרות תצלומים שעשתה - פסלונים שונים המצויים בחלל הבית ומשקיפים אל החוץ, ולכן מהווה התערוכה בקיבוץ הזורע מעין סיכום ביניים רטרוספקטיבי לאמנית מרתקת ויוצאת דופן הפועלת בקרבנו.

מאיר מסרבת להגדיר את עצמה כאמנית או כציירת, ובדומה למשה קופפרמן המנוח היא מעדיפה את ההגדרה "עובדת", או "פועלת אמנות". בהתייחס לעבודות שהיא מציגה במוזיאון מתבקשת השאלה האם נהגה לרקום או לארוג ולא רק לצייר בטושים או בשמן את התוצאה הססגונית. היא מודה שמעודה לא עשתה את המלאכות הללו, למעט פעם אחת שגם היא לא צלחה.



"אותי לא מעניינת הפעולה בחומר הטקסטילי, כמו בדיקת הגבולות של עצמי ושל האמנות. אני יוצרת מעין קיטש חזותי, אבל מתוך מודעות. תוקעת 'בלונים' בתוך היופי הזה. אם תרצה, אני 'הורגת ברכות'. גם אני שואלת את עצמי, תוך כדי עבודה ועם הצפייה בה לאחר השלמתה: 'זה יפה? מה זה בעצם?' ומשבשת את הסדר הבורגני בעזרת משפטים כמו 'עוד לא אבדה', או 'אני לו כותונת', ו'חד חד כחרב'.

"החומר עליו אני עובדת, פורמייקה, הוא זניח, הכי פשוט וזול, וישנה כאן משיכה חזקה ליופי אבל לא בממד של הפאתוס ושל האמנות המורמת מעם. כואב לי מה שקורה במקום שבו אני חיה, הכיבוש המשחית, אבל אני לא יוצאת להפגנות ולמחאות. זו הזעקה החרישית שלי".

מהם מקורות ההשפעה וההשראה שלך?
סימה מאיר: "לא ראיתי גובלנים או אריגים בבית שלי, לא כשהייתי ילדה ונערה בקיבוץ דן ולא אחרי נישואיי לבן קיבוץ דליה. הבחירה לבצע הזרה באמנות, להרחיק עדות, מתייחסת גם לעבודות שעשיתי בעבר,
שבמסגרתן 'שתלתי' פרחים ובונסאי קטנים בתוך שולחנות שבניתי בגלריית "הקיבוץ" בתל אביב. זה היה מעין אנטיתזה לנוי הקיבוצי שעוסק בשטחים ציבוריים. רציתי 'גינה פרטית' משלי. המשפט 'לאן נוליך את החרפה' ליווה את המיצב ההוא".

מה קורה לך ברגע שאת ניצבת לפני עבודה שלך שהושלמה?
"אני אוהבת להפתיע את עצמי, ליצור מעין קסם חזותי, להיות נדהמת. כשזה קורה אני יודעת שהגשמתי עוד חלום קטן. בין השנים 2008 עד 2011 שהינו בארצות הברית לרגל העבודה של בעלי. פתאום היה לי מרחב אמנותי גדול, וגם הצלחה מסוימת בלי מבקרים מבית. אבל האמריקנים חשבו שזו רק הסקיצה ולא הדבר האמיתי. הם הרי רגילים לראות הכל בגדול. מאז שחזרתי הנחתי קצת לאריגים ולרקמות".

מה שסימה מאיר לא אומרת במפורש לגבי החתרנות הנשית בעבודות שלה, משלימה האוצרת דפנה דורון. "אין לי ספק שיש בציורים של סימה מאיר ממד של חתרנות נשית. כשעוסקים ברקמה ובאריגה, זה מתייחס באופן אוטומטי לעולם עמלני, נשי, השתקתי, נחות חברתית. במאות ה-18 וה-19 אמרו לרוקמות הגובלנים והתחרה: 'תשבי ותהיי עסוקה במשהו... תני לנו לטפל במדינה ובפוליטיקה'. יש כאן דיבור על אישה, אבל עם ממד חתרני ופמיניסטי".

סימה מאיר היא, יותר מכל, אמנית מעניינת, מסקרנת, שעובדת מתוך כורח שאיננו ניתן לכיבוש. את שאר הפרשנויות הקשורות לאמנות שלה היא משאירה למבקרים.

נעילת התערוכה: 13.10.