"אימא ואבא חזרו. הייתי מאושר לראות אותם. נדמה היה לי שהבטן של אימא כבר לא כל כך גדולה. אימא ואבא ישבו אתנו וסיפרו שקרה לנו משהו עצוב. הם הסבירו לנו, שהעוברית הקטנה שהיתה ברחם של אימא לא התפתחה טוב והפסיקה לחיות. 'לא הבנתי', התפרץ אחי הקטן. 'היא לא התפתחה, היא מתה', אבא אמר בקול רועד. 'כמו החתול שחורי שמת?' שאלתי. 'כן', אמר אבא. 'אבל למה?' אחי שאל. ואימא אמרה שזה קורה לעיתים מאוד רחוקות שעובר לא מתפתח ומת. אי-אפשר היה לדעת שזה יקרה, אף אחד לא אשם".

עוד ספרי ילדים של ועל קיבוץ וקיבוצניקים:
ספר ילדים חדש: הירח זורח עם ערך מוסף
זה קרה ועוד איך, והפך לספר
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

הקטע הנ"ל הוא שיאו המרגש של הספר "בכיתי כי חיכיתי..." (הוצאת "אמציה"), שכתבה סיגל לבסקי מקיבוץ רמת השופט. ספר הילדים, שיצא לאור לאחרונה, עוסק ב"לידה שקטה" - תופעה שעל אודותיה נכתב מעט, ודאי לא ספרי ילדים, אלא רק מחקרים רפואיים ופסיכולוגיים.

בלידה שקטה שכזו לא מדובר בהפלה טבעית או מלאכותית, אלא בלידה לכל דבר המתרחשת בחודשי היריון מתקדמים, ולעיתים בחודש התשיעי. העובר נולד ללא דופק, או שהוא נושא תסמונת כלשהי המסיימת את חייו זמן קצר לאחר גיחתו לאוויר העולם.

אין בלידה כזו בכי ראשון של תינוק, גם לא עיניים פקוחות לרווחה או יצירת קשר עין ולב עם האם, האב, האחים הנרגשים. כבר נכתב רבות על מוות בגיל רך וצעיר, או על הקושי להיכנס להיריון או לשמור על הוולד, אבל הטראומה (או הפוסט-טראומה) של הלידה השקטה כמעט לא טופלה בכלים ספרותיים, וגם בשל כך ליוותה את מי שחוו את פגיעתה לאורך שנים, ללא נחמה.

סיגל לבסקי (49) - מחנכת, יועצת חינוכית, מתמחה בפסיכותרפיה ומנחת קבוצות הורים וילדים בסיכון - חוותה "לידה שקטה" לפני 14 שנה ומאז הפכה לאוזן קשבת ולפה מייעץ לעשרות אימהות ואבות שחוו לידה כזו. כאם לארבעה ילדים בוגרים: שגב (23), שניר (20), שובל (17) ושנהב, הבת הצעירה (12), ורעייה לדורון (51) - היא מבקשת להתמקד בתופעה ובספר, ופחות בסיפורה האישי.

"בתפקידי כיועצת חינוכית אני פוגשת הורים וילדים בתהליכי התמודדות", כותבת לבסקי בספרה. "בשיחות עולות הדילמות עד כמה לשתף, מה להגיד, ההתנהלות ההורית בין חוזק לחולשה, האיזון בין שליטה לחוסר אונים. לאבל מעין זה יש גוון מיוחד. לנושא האובדן אין שם ואין תמונה, העמימות מזמינה את הפנטזיה הילדית למלא את החלל שנוצר, וכל זאת מלווה בדאגה של הילד להורה הכואב. קריאה משותפת בספר נותנת לגיטימציה לדיבור ופותחת הזדמנות להפנמה ולעיבוד".

שאלות רבות
"אימא קירבה אותי אליה ואמרה: 'כרגע אני עצובה ולפעמים בוכה... לאט-לאט אני אתחזק'. ואבא אמר: 'אתם יודעים שאנחנו אוהבים אתכם מאוד, מותר לדאוג ולבכות ולמשפחה שלנו יש הרבה כוחות'. אימא ליטפה אותי, ואחי חיבק אותה חזק, ונדמה לי שראיתי גם אצל אבא דמעה קטנה מבצבצת... בימים הבאים אימא דיברה מעט, היא שכבה במיטה ונחה הרבה. 'היא רוצה להיות לבד', אבא אמר, ואני כבר רציתי את אימא שלי בחזרה. משהו הציק לי, לא ידעתי מה, עצבן אותי שאימא לא מרגישה טוב ועייפה, וחשבתי שכבר לא אכפת לי אם הבטן שלה גדולה או ריקה" (מתוך הספר).

סיגל לבסקי היא בת מושב ינוב, שהוריה (מחנכת וחקלאי) נפגשו בפנימייה חקלאית בעין כרם. בצבא שירתה כקצינת ת"ש וח"ן בגדוד תותחנים ואף חתמה שנת קבע כקצינת ת"ש ונפגעים באוגדה 36. מאז ומתמיד נטתה לעסוק בחינוך ובטיפול באנשים.

לאחר טיול בן שנה במזרח הכירה את דורון מקיבוץ רמת-השופט ונישאה לו. היא למדה חינוך לגיל הרך ב"אורנים", במשך 16 שנה חינכה ולימדה כיתות יסוד בבית הספר האזורי "עומרים", ובתוך כך עשתה תואר שני בייעוץ חינוכי. עם הזמן הפכה ליועצת חינוכית בבית הספר, ולאחרונה סיימה שלוש שנות לימוד והתמחות בפסיכותרפיה.

את הסטאז' עשתה במרכז למשפחות בסיכון בפרדס חנה, והוצע לה לעבוד שם באופן חלקי לצד העבודה בבית הספר. לבסקי כותבת שירים וחלומות למגירה, והספר "בכיתי כי חיכיתי...", אותו איירה בחן רב חברתה הטובה אמילין יכין סיגוולט, וערכה עדנה קרמר (עין-השופט) - הוא הספר הראשון שיצא תחת ידה.

הסיפור האישי שלך היווה טריגר לספר הילדים.
סיגל לבסקי: "לפני 14 שנה חווינו לידה שקטה. היו לנו שלושה בנים וציפינו מאוד לבת שתיוולד. העוברה שבבטן התפתחה כרגיל עד שלב היריון מתקדם, ואז התברר שהיא סובלת מתסמונת שאינה מאפשרת להמשיך את ההיריון. הלידה השקטה קרתה בחודשי ההיריון המתקדמים, ושאלות רבות שעולות בספר עלו גם אצלנו.

"צריך להבין שלא רק המשפחה חוותה את הלידה המתקרבת אלא גם התלמידים בכיתה שחינכתי, צוות המורים, המשפחה המורחבת וחברים. אחרי מה שקרה נעזרתי גם אני בייעוץ מקצועי של א