צעיר עירום לכוד בתוך רשת אדומה כשסביבו פזורות חתיכות מדממות של בשר. ילד וילדה אוחזים בידיהם אנקולים המשמשים לתליית בשר. עירום גברי במבנה תעשייתי ריק, משתופף בתוך ערימת זרדים כשאוזני חיה לראשו... צילומים אלה, ואחרים, הם פרויקט הגמר של ליאור חורש (28), מקיבוץ עברון, בוגר לימודי צילום ומדיה בבית הספר לאמנות ועיצוב "ויצו חיפה". תערוכת הבוגרים, בה מוצגות גם עבודותיו של חורש, תיפתח ב-24.7 ותינעל ב-3.8.

עוד צלמים מקיבוצים:
צילומי הפליטים של כפיר סיוון זכו ב"עדות מקומית"
צלם מהקיבוץ מציג נוף אירופאי אינטימי
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

Human/Nature - כך מכונה גוף העבודות המרשים של חורש, שמתייחס לשוק הבשר ולתוצאותיו הרות האסון, בעיניו. כמי שעבד בצעירותו בלול תרנגולי ההודו של עברון ונחשף לתנאי הגידול הקשים ולתהליכי השחיטה והשיווק לקראת הפיכת העופות לנקניקים ולשניצלים מטוגנים, הוא מכה על חטא ומבקש לבטא באמצעות עדשת המצלמה את שוק הבשר והביצים, השנוא עליו במיוחד.

"הפרויקט נולד בעקבות מהפך מחשבתי ומעשי בחיי ובאופן ההתבוננות שלי בתהליך שעוברות החיות בתעשיית הבשר, החלב, הביצים, הנוצות והעורות, ומשמעויותיו כפי שהוא משתקף באופן חמקמק ועקיף בחברה האנושית", כותב חורש בצמוד לתערוכת הסיום שלו.

"המצולמים בפרויקט הם חברים קרובים של הצלם, והסצנות המופיעות בו בוימו וצולמו בהשראת הביוגרפיה האישית של הצלם כעובד-לשעבר בתעשיית הבשר, בהשראת האידאלים הנשגבים ביחס לחייהן של החיות ובהשראת סצנות ספרותיות וטלוויזיוניות, מתולדות האמנות, המיתולוגיה היוונית והתרבות העכשווית".

ליאור חורש חי בעברון, עם בן זוגו ועם כלבם האהוב. הוא מצלם חתונות לפרנסתו, ומתמקד בפרויקטים חברתיים בעיסוקו האמנותי. בעבר תיעד עובדים זרים בקיבוץ, תושבי פזורה בדווית בנגב, מפעלים פטרוכימיים הסמוכים לעכו ומסכנים את תושבי האזור, ועוד.

בהתייחס לפרויקט האחרון, הוא לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים: אינו אוכל בשר ומוצרי חלב ומסלק מסביבתו רהיטים וחפצים העשויים עור ופרוות - כל מה שנלקח מהחיה על ידי האדם. הוא משליך מהיחס לחיות על היחס לבני אדם, ואינו חושש לומר שכבוד בעל החיים הנרמס משתווה לכבוד האדם המוכה, וכי שואה ואונס יכולים להיות גם מנת חלקן של חיות תמימות.



"קראתי באינטרנט על לקוח שטען כי מסעדה מסוימת הגישה לו בשר חזיר במקום בשר בקר. הוא מאוד התקומם על ההטעיה הזו", מוסיף חורש. "אני חושב שזה ממש לא משנה, כי גם לפרה וגם לחזיר יש נשמה ואת שניהם אסור להרוג או לאכול. קשה לי להיפרד ממעיל עור שרכשתי בברלין, אבל אין לי ברירה. אפילו את שמיכת הפוך החמה אוציא מהבית".

הדימויים בעבודות שלך לא ממש מזעזעים. אולי הרושם שביקשת ליצור לא קיים אצל הצופה?
ליאור חורש: "אני מאמין בכוחו של דימוי, אבל לא רציתי להגעיל או לזעזע בכוח. הייתי יכול להציג פיטום אווזים, אבל אין לי כוונה לגרום לצופה להקיא. אני מאמין שהדרך להגיע לאנשים היא בהבנה ובהפנמה ולא במזוכיזם. אני מגדיר את עצמי כאמן וכצלם חברתי, שסבור שלאמנות יש כוח לשנות דברים, וגם שליחות אנושית".

ובאותה נשימה אתה מצלם חתונות?
"צריך גם להתפרנס ולממן לימודים. יש מקום לכל. יש הרבה פרויקטים שאני רוצה להמשיך ולחזור עליהם שוב ושוב, גם לזה הנוכחי. אחרי המשפחה, החבר והכלב, חשוב לי ליצור ולהציג. לגעת באנשים".

ועוד מתוך דברים שכתב ליאור חורש על עבודתו: "הערצה, פחד, מיסטיקה, השראה,
שנאה ואהבה אפיינו מאז ימי קדם את מערכת היחסים המורכבת והמרתקת בין בני האדם והחיות. הן ניחנו ביכולת ריפוי רגשי הפועלת על בני אדם כמעשה קסמים, ובכישרון מופלא לחיבור אוטומטי לטוהר הילדות.

"מה רב המרחק בין במבי ופו הדב לאותו דבר המכסה את רגליו של קורא שורות אלה, או שיהיה מונח בוודאי, מאוחר יותר, בצלחתו. מה רב המרחק בין הכלב המשפחתי המפונק לבין מקורה של ספת העור הרכה עליה הוא רובץ בטבעיות בסלון הבית".

הכתבה המלאה, ועוד צילומים מהתערוכה של ליאור חורש - בגיליון סוף השבוע של "ידיעות הקיבוץ"