הופעת הספר "סמל הבוגרים" (הוצאת "מערכת", דליה) בשנת המאה לתנועת "השומר הצעיר" היא דבר בעתו. אם בשנות ילדותי נחשבו המילים "סמל בוגרים" וכל מה שהתלווה אליהן כדברים ידועים ומובנים, הרי היום יכול ספר כזה לעורר עניין רב ולגלות לקוראיו סיפור מרתק ועלום - זאת, כמובן, בתקווה שמעגל קוראיו לא יצטמצם לאותו דור מתמעט והולך של אלה שחוו את המסופר בו על בשרם.

עוד ספרים של ועל קיבוץ וקיבוצניקים:
ספר הפיוס וההבנה את הקיבוץ
ספר חדש: המנהיגים הקיבוצניקים היו אוליגרכים
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בתנועת הנוער השומר-הצעיר היו הסמלים והעניבות ביטוי צורני לאחת מאבני היסוד בשיטה החינוכית של התנועה - החלוקה לשלוש שכבות. לכל אחת מהשכבות היה סמל משלה ועניבה בצבע השכבה - ירוק, כחול או שחור. ככלל, היה המעבר משכבה לשכבה עניין של גיל בלבד וכך גם חלוקת הסמלים והעניבות. העניבה השחורה, המבטאת השתייכות לשכבת הבוגרים, ניתנה לכל מי שהגיע לגיל שבו עוברים לשכבה זו מהשכבה הקודמת לה מבחינת הגיל - שכבת הצופים, שעניבתה כחולה.

לא כך היה עם סמל הבוגרים. מעמדו המיוחד נבע מהעובדה שלא חולק לכל בני הגיל המתאים, אלא רק למי שנמצא ראוי לכך, אך מה שהפך אותו לבעל משמעות רבה כל כך, לזיכרון מסעיר ולעיתים מצמרר עבור חניכי השומר-הצעיר במשך דורות, ולנושא המצדיק הוצאה לאור של ספר בשנת המאה לתנועה - הוא הדרך שבה נקבע מיהם הראויים לקבלת הסמל.

כל קבוצה חינוכית בתנועה קיימה בירורים אישיים לחבריה. חניך אחר חניך הוצב מול חבריו לקבוצה, שדנו בהתנהגותו ובתכונות אופיו ולבסוף הכריעו בהצבעה גלויה האם להעניק לו את הסמל.

הקריטריון האולטימטיבי, שלא היו לגביו הקלות או פשרות כלשהן, היה התחייבות ל"הגשמה" - כלומר בחירה בחיים בקיבוץ. תנאי זה, שלא היתה כל אפשרות לבחון את מימושו בפועל במועד שבו נערך הבירור, היה הכרחי, אך לא מספיק. חניך שהצהיר כי הוא מתחייב "להגשים", אך התנהגותו לא נמצאה על ידי חבריו לקבוצה כ"שומרית" במידה מספקת, לא קיבל את הסמל.

רן חכים, מקיבוץ רמת-השופט, החליט להתמודד עם האתגר ולהעביר לאלה שאינם יודעים, ככל הניתן, מאותו נושא טעון הנקרא "סמל הבוגרים". אין זה מחקר ואף לא סקירה היסטורית מעמיקה ורחבת היקף. עיקרו של הספר הוא תעודה אחת: מחברת פרוטוקולים של בירורים אישיים שנערכו בקבוצה שומרית אחת. לאלה צירף רן כמה סקירות על הרקע ההיסטורי של השומר-הצעיר, חובת ההגשמה בתנועה וסמל הבוגרים, סיפורים אישיים מתוך אתר האינטרנט "סיפורי קיבוצים", וכמה קטעים נוספים ממקורות שונים.

בסוף הספר מופיע שיר שנכתב באותה תקופה, ככל הנראה על ידי אחד החניכים, ומילותיו, לטעמי, מתמצתות את הסיפור כולו: "ראו עלי - אני שוכב על השולחן! סביב-סביב עומדים ונועצים בי עין אתה והיא והוא, והם כולם. חותכים הם בבשרי, שלא הבשיל עדיין... הביטו איך דמי שלי זורם קולח לעברם והוא מרווה את צימאונם כמים..."



בניגוד לרושם שמשאירות המילים האלה, שהן אכן מזעזעות בחריפותן, לא משתמע מהספר מסר של חריצת דין והרשעה של תנועת השומר-הצעיר על מעשי אכזריות נוראים שנעשו בה באותן שנים. המטרה היא לספר סיפור על הדברים כפי שהיו, לא לקטרג ולא לסנגר, אלא לנסות להבין.

יש טעם והיגיון בהחלטתו של רן חכים לתת למקור לדבר בעצמו ולאפשר לקורא ללמוד את הדברים באופן ישיר, כמעט ללא חציצה ותיווך, אך למרות שהן עצם היוזמה והן הדרך שבה הוצאה לפועל ראויות להערכה - ארשה לעצמי להעיר הערות אחדות.

הרקע ההיסטורי, כאמור, תופס בספר מקום מצומצם יחסית. הטעם לכך מובן,
אך נראה לי כי השאלה רבת העניין - מדוע בא הקץ הן על הבירורים האישיים והן על סמל הבוגרים עצמו - לא זכתה בספר למענה מספק.

לא מצוין בספר שלא רק את סמל הבוגרים חדלו להעניק בתנועה בתקופה של סוף שנות השישים וראשית שנות השבעים במאה שעברה, אלא את כל הסמלים והעניבות. קצו של סמל הבוגרים היה חלק מתהליך רחב יותר של היחלשות הלהט האידיאולוגי, הן בתנועת הנוער והן בתנועה הקיבוצית.

כרבים אחרים, מייחס רן תהליך זה למאורעות היסטוריים שניפצו לרסיסים את האמונה העיוורת בקומוניזם ובברית המועצות, בעיקר חשיפת פשעיו של סטלין ב-1956 ומלחמת ששת הימים ב-1967. לדעתי, ניפוץ האלילים באותה תקופה היה חלק מתהליך תרבותי ששורשיו דווקא במערב.

נושא מעניין נוסף שלא ניתן לו ביטוי בספר הוא השאלה האם חיים בקיבוץ הם עדיין קנה מידה רלוונטי להענקת סמל בוגרים. בראשית שנות השבעים טרם דובר על קיבוצים מופרטים ושכר דיפרנציאלי, אך כיום עומדת לפנינו השאלה במלוא חריפותה. לפי המסופר בספר, מוענק כיום סמל הבוגרים של השומר-הצעיר רק לחברי הגרעינים של תנועת הבוגרים. האם המשמעות היא כי בן קיבוץ