צילום: אלדד מאירס לא בטוח שחיים מאירס (וייס) מקיבוץ שובל (בקרוב בן 90) יזכה לראות בחייו את היום שבו תזרח עליו ההכרה האמנותית שהוא ראוי לה. כבר היו ציירים כאלה - צנועים, עסוקים בעבודת יומם, רחוקים מ"הסצנה האמנותית", תמימים מכדי לייחס חשיבות ולהקדיש אמצעים וזמן ליחסי ציבור, לפרסום ולמכירות - שפתאום, כתעתוע מזל, החל שמם להתגלגל בחוגים הנכונים, וגלריות נחשבות, וכיסי אספנים, נפתחו לקראתם.

עוד ציירים מקיבוצים:
נפטר הצייר הקיבוצניק ידיד רובין
הצייר שאול קנז: "אני סתם זקן שוויתרו עליו"
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

עד שיקרה הדבר הזה - ובמאוחר, או במאוחר יותר, ודאי שיקרה - זיכו את מאירס בתו איוה (שחיה במפלסים), ובנו אלדד (שובל), במתנה גדולה: גלריה-ארכיון שהקימו ואצרו בה אלפי עבודות משישים שנות יצירה. "מורשת חיים" קראו לו.

במעמד הפתיחה הצנוע, ב-23 במאי, היו נוכחים חברי קיבוץ, בני משפחה ורבים מתלמידיו, והוא, חיים, התקשה להסתיר את ההתרגשות ולהאמין שכל שפע היצירה הזה, ורבגוניותה, נוצרו בידיו שלו. "ואת כל זה ציירת שם?" שאלה חברה, "בצריפים העלובים האלה?"

מבצע הצלה
"כן, בצריפים העלובים האלה", אומרת איוה ארבל, עובדת סוציאלית ומטפלת זוגית, ומספרת: "זה התחיל בצריף, שבראשית הקיבוץ היתה בו הקומונה - מחסן הבגדים. בסמוך עמד הצריף שבו עבדו תופרת, ולצדה החברה שולמית שור, הסנדלרית, ובהמשך השורה נבנה חדר האוכל הראשון, שלימים הוסב לנגרייה. עם הזמן התכלו הצריפים, מחסן הבגדים עבר למבנה אבן, הסנדלרייה עברה מהעולם, ורק חדר האוכל עודנו שוכן במבנהו המפואר.

"הוא, והצריף של אבא, שפגעי הזמן לא היטיבו עמו: דלת רעועה שנפתחת בקול חריקה, מדפי עץ מסוקסים, מקרר זעיר על הרצפה, כיור שהיה פעם לבן, ומגבות מרובבות צבע. מעל שולחן העבודה שורות של קופסאות פח, ובתוכן חומרי היצירה והכלים: צבעי אקריליק, עפרונות, חוטי ברזל, פקקים, מספריים, סכינים. על התקרה, המוכתמת ממי גשמים, מנורות ומתלים להדפסים, לציורים, לאפליקציות ולצילומים ישנים.

"הצריף כבר אינו מתבלה כי אינו יכול להתבלות יותר, אבל אבא, שגם הוא לא נעשה צעיר, ממשיך ליצור וללמד, נכנס ויוצא, ובא והולך, והסטודיו הוא אבא ואבא הוא הסטודיו. וכשלא יכול היה הצריף להכיל את שפע העבודות, העמיד אבא בסמוך לצריף אוטובוס ישן שגרר מהיכן שהוא, ולאחר שרוקן מכיסאותיו, הוא הפך אחר כבוד למחסן. הגשמים לא חסים גם עליו, חלונותיו מחלידים אט-אט, השמשות נעלמות, ומחמת גילו המופלג הוא נוטה והולך על צדו.

"וכשגם המחסן והאוטובוס מלאים מקיר אל קיר, מתרחב אבא, באישור הקיבוץ, אל צריף נוסף, ואל עוד אחד, שבעליהם הלכו לעולמם, וגם בצריפים האלה דחוסים תיקי קרטון חומים בערימות. אימא, שמקפידה על ניקיון כל פינה בדירתם הצנועה והמטופחת, מדירה רגליה מהצריפים, והאבק הנגבי, שהשנים התיכו לעיסה דביקה, מצפה את התיקים ואת התמונות שבתוכם. כיוון שהדלתות נעקרו מציריהן, והסדקים התרחבו, זוחלים דרכם באין מפריע רמשים וחרקים, חוגגים את כניסתם לגן עדן של נייר".

אל האכסניות האלה, מספרת איוה, נכנסו היא ואחיה כשהחלו באיסוף העבודות, שהיה גם מבצע הצלה. "אחת-אחת חילצנו והוצאנו אותן לאוויר העולם, שואפים לריאות אבק שחור, כאילו ילדנו אותן מחדש. תמונות השמן עברו שטיפה. מהתיקים שלפנו בזהירות נייר אחר נייר, רבים מהם צהובים מיושן. את התמונות שהיו נתונות במסגרות זכוכית ניגבנו וחשפנו יופי עדין וקווים מקסימים של עיפרון גרפיט וטוש שחור, שכאילו חייכו אלינו כשגאלנו אותם ממחילות הקבורה שלהם.

"תמונה נאספה לתמונה - קטנות, פצפונות, לצד גדולות וענקיות. גלילי נייר מצוירים, שקישטו בשעתם את בניין האופרה בתל אביב כחלק מאיזו תערוכה, נפרשו בפנינו מלוא אורכם... איזה עושר של חיים וצבע, של רישומים ושרבוטים, של דיוקנאות ונופים. את כולם אכסנו בתיקי פלסטיק חדשים. כל תמונה תועדה, כורטסה וצולמה. צילומים נוספים נאספו אחד לאחד, וכונסו באלבומים, וכך קם ונהיה ארכיון בן אלפי עבודות, זמינות ונגישות למתבונן. כל כך נגישות, עד שהחלטנו להוסיף ל'ארכיון' את המילה 'גלריה'".

ואז הגיעה הלה
חמש שנים ארכה הקמת הארכיון-גלריה, הממוקם בחדר עם מבואה צרה, שפעם שימש כחדר-חושך להדפסת בגדים, ושופץ והותאם לייעודו החדש. המקום מצומצם בממדיו, אך גדוש עולם ומלואו, יצירתו של חיים כולה. "מגיע לאבא, ולא רק כאמן, גם כאדם", אומרת איוה.

הוא נולד ב-1924, בניו ג'רזי, ארה"ב, למשפחה דתית-אורתודוקסית. עד גיל שש היה מתלווה אל אביו לבית הכנסת. אחר-כך, משאבא "נעלם מהתמונה", ואמו של חיים חיפשה עבורו מקום להעביר בו את השעות עד שובה מעבודתה, שלחה אותו, בעקבות אחותו, לקן "השומר הצעיר" בברונקס. דני קיי כבר