"שם אני חיה. בקצוות. בקצוות. במקום שבו נפגשים השדים והמכשפות והפיות. במקומות המופלאים והאפלים, במקומות שאני לא מוכנה להיפרד מהם כשאני לוקחת את הכדורים. אני מעדיפה את הכל בעוצמות, בווליום. צחוק ודמעות וכעס גדול וכאוס שרוצה להחריב הכל. הכל. רק לא להיות חסרת תחושה. רק לא להיות קו ישר על המוניטור. ככה הכדורים גורמים לי להרגיש. אני שמחה ואני עצובה וזה נראה אותו דבר. אני רוצה הכל ועכשיו ומהר וחזק. ריחות ומראות ותחושות על העור שלי, כשהשערות שלי סומרות ואני רוקדת וקופצת, כל המבטים מופנים אלי, המומים, לא מבינים. ככה אני בלי הכדורים.
מכורבלת על הרצפה הקרה, שלולית של קיא על יד האסלה, אצבעות מטונפות ממיצי קיבה וגרון שורף ואלכוהול בלי הבחנה וסיגריות ממלאות את המאפרה. לא רוצה להיות מתה-חיה. צל של עצמי. אני מעדיפה את רגעי החושך האיומים, המכלים, רק כדי לחוות את רגעי האושר המטורפים".

עוד על ההתמודדות עם מחלות בקיבוצים:
ורד דרורי לא נכנעת לכאב
רק את הצלקת שלה היא לא מנסה לכסות
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

הקטע הנ"ל, מתוך הפרולוג המקדים את הפרק הראשון, "תחרה וצבע", בטרילוגיה של אילת סווטיצקי מקיבוץ יגור - עשוי (או עלול) לרמז על העתיד להתרחש בין 1,500 העמודים שכתבה בחצי השנה האחרונה. שני הפרקים הנוספים (500 עמודים כל אחד) מכונים "זיעה ודיו" ו"פנינה ומשי". סיפורה של טליה בלום, מעין אלטר-אגו של אילת, עוסק בצעירה מאנית-דפרסיבית הסובלת מהפרעות אכילה קשות, המבקשת למצוא חום אנושי ומזור לנפשה בבית אחיה ההומו בלונדון הקרה.

טליה כותבת בלוג, ובמילותיה שזורים מפגשים קרים וחמים בלונדון, בה הייאוש נעשה יותר נוח. תיאורי השגרה הלא-שגרתית של סווטיצקי-בלום כוללים גם אקטים מיניים נועזים, חיבוטי נפש המרחיקים כמעט עד לקצה יכולת ההכלה של הכותבת ושל קוראיה, ואותנטיות ספרותית. בשלב זה ניתן לקרוא את הפרקים הראשונים באתר שהשיקה אילת, ושאם רק יצלחו הוצאות הספרים את כתב היד רחב ההיקף - אולי יצא לאור במועד קרוב או רחוק.

המפגש עם אילת סווטיצקי (36, נשואה לאייל זה 12 שנה ואם לשלושה ילדים), על מדשאות קיבוץ יגור, מבלבל מעט. לא תמיד אתה יודע מיהי הדוברת שיושבת מולך ומדברת באומץ על חייה שהיו מסוכסכים ורוויים משברים: האם מדובר בבת קיבוץ נירים, שהוריה התגרשו בגיל צעיר (אביה, שהגיע אל הקיבוץ מאנגליה, נפטר לפני כמה שנים) והיא פרקה כל עול וקוד התנהגות חברתי, או שעסקינן ב"טליה בלום", שמחפשת גאולה לנשמתה האבודה בביבים של לונדון.

"ברור שהדמות מומצאת, ספרותית לחלוטין, אבל יש בה המון ממני. אולי יותר מדי", פותרת אילת את השאלה העולה בין השורות. "מגיל הנעורים בקיבוץ נירים התחלתי לכתוב, אבל לא פרסמתי דבר. מי בכלל רצה לשמוע מה יש לי להגיד?" היא אומרת. "הכל היה למגירה, סטייט אוף מיינד, ולא היה לדברים האלה סיכוי לצאת לאור במוסד החינוכי או במשפחה, שבעצמה לא היתה ממש מקובלת.

"היום אני חיה בשלום עם עצמי ועם גופי, אבל היו לי שנים של הפרעות אכילה, בעיקר בולמיה, דימוי גוף מעוות, ומאניה-דיפרסיה שהיתה כל הזמן אבל אובחנה רק בשנות העשרים המוקדמות. בגיל 14 כבר זעקתי לתשומת לב, הייתי אומרת למחנכים שלי שאני מקיאה את נשמתי, אבל שום דבר לא נעשה. כדי לקבל תשומת לב הייתי פוגעת בעצמי, פוצעת את העור עם מספריים".

האם לגירושים של הורייך היה קשר למצבך?
אילת סווטיצקי: "ממש לא, להפך. זה היה טוב כי הבית היה רגוע יותר. פשוט הייתי שקופה, היו רבים שלא ראו אותי בכלל, ואלה שראו לא אהבו אותי. ואני? עשיתי הכל על מנת להצדיק את הדימוי השלילי שלי. כולם אמרו לי שלא יצא ממני כלום, שאני פוטנציאל לא ממומש, ואני כאבתי נורא.

"חשבתי שכולם רוצים לנצל אותי ולא ממש לאהוב אותי. היתה 'הנחת עבודה' רווחת שאני נערה דחויה. בדיעבד אני מבינה שהיו כאלה שאהבו אבל אני לא ראיתי או לא רציתי לראות את זה. היתה גם תקיפה מינית בגיל 18. היחיד שקיבל אותי כמו שאני ואהב ללא תנאי - היה אייל, בן יגור, כיום בעלי ואבי ילדיי, אתו נפגשתי בנירים כשהגיע ללון בקיבוץ כששירת כקצין שריון בעזה".



במה באה לידי ביטוי ההפרעה המאנית-דפרסיבית שלך?
"בתקופה ארוכה של חגיגות עד אובדן חושים, חוסר שעות שינה, אלכוהול וסיגריות מגיל 14 וחצי. היו אנרגיות מטורפות, וקרה ש'חגגתי' גם לבדי. הדיכאונות היו במינון נמוך בהרבה והתאפיינו בחוסר רצון לקום בבוקר, בפציעות עצמיות, בשיחות עם פסיכולוגית שלא תרמו דבר.

"לא הייתי בקטע אובדני, אבל חשבתי שלא יהיה נורא אם לא אתעורר בבוקר. עד כיתה י' למדתי בתיכון האזורי, ובכיתה י"א העברתי את עצמי לפנימייה חקלאית בפרדס חנה. זו היתה התקופה הכי טובה שלי. הבנתי שמצבי לא קשה כמו של הש