הפילוג בתנועה הקיבוצית כמעט לא בא לידי ביטוי אמנותי-ספרותי מאז התרחש בתחילת שנות החמישים של המאה שעברה. נדמה כי השבר האישי והחברתי הנורא, שקרע קיבוצים לשניים והפריד בין משפחות רק על שום עמדתן הפוליטית הסותרת, התקשה לעטות על עצמו חזות אותנטית או דרמטית יותר מזו שהתרחשה במציאות - דבר הנחוץ ליצירת אמנות באשר היא.

עוד על הפילוג בתנועה הקיבוצית:
הפילוג האלים בקיבוץ עין חרוד
הילדה שהפילוג זרק מביתה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

מי שמבקשת להתמודד עם הפילוג 61 שנה לאחר התרחשותו, בדרכה מרחיקת העדות, היא האמנית נעה יקותיאלי, בת 23, נטולת שורשים קיבוציים או קרובי משפחה שעברו את המשבר.

הרעיון להציג תערוכה בשם "1952" (שנת הפילוג הגדול) עלה בראשה רק בעקבות הזמנה שקיבלה לפני כשנתיים מאוצרת הגלריה בגבעת חיים איחוד, חנוש מורג, להציג שם תערוכת יחיד. יקותיאלי, שעובדת הרבה עם מגזרות נייר גדולות ממדים וחפצים מטופלים, החלה לקושש מידע על הדברים שאירעו ואובייקטים נוסטלגיים מבתי חברים משני הקיבוצים (גבעת-חיים איחוד ומאוחד), כמו גם מ"מולהלול", חנות ה"יד שנייה" של מורג, ויצרה בעזרתם מיצב רב רושם.

על אחד הקירות הדביקה אובייקטים מוקטנים המזוהים מיידית עם הקיבוץ הישן: שולחן אוכל, שעון מעורר, מחוך נשי, צלחת וסכו"ם, מצלמה חבוטה, קופסת סיגריות. החפצים מופרדים באמצעות רצועת בד בגווני לבן-אדום ושורת כפתורים. כך, ללא נוכחות אנושית כלשהי, ביטאה באופן חד ומכמיר לב את הפילוג הרה הגורל.

על קיר נוסף מציגה נעה מגזרת נייר גדולה של נוף אורבאני כאוטי, שעבר סוג של צונאמי, ובו פעורים "חורים" גדולים המצביעים על חסר וריק שנשאר מאחור. בקיר שמנגד תלתה חפצים שונים (תקליט ויניל, כפות עץ, סיר בישול, מכסה שקוף) שכאילו נעקרו מהציור המשובש, והם בעצם יוצרים מעין קפסולת זמן.

דברים פיזיים ויומיומיים שנלקחו לאחר הפילוג, שבעצם מספרים חלק מהסיפור, משמשים כ"עדות אובייקטיבית". בטבורה של הגלריה הציבה האמנית כלי קיבול שונים, גדולים וקטנים. "האם נוכל להכיל את השונה והאחר?" היא שואלת, "האם נכיל את עמדתו הנוגדת את זו שלנו? והזיכרון... האם יוכל להכיל את כל אלה?"



בשבת (27.4) התקיים בגלריה מפגש חברי קיבוץ (רובם המכריע מ"האיחוד") עם נעה יקותיאלי והאוצרת חנוש מורג. במפגש אמרה יקותיאלי, בין השאר: "העבודות שלי, בשנים האחרונות, מתמקדות בזיכרון שמתקיים בחיים. אני בודקת את התוקף של אותו זיכרון, כיצד הוא משתנה על פי הצרכים הרגשיים והחברתיים שלנו, מה אנחנו יכולים לשמר ומה להכיל, או לא.

"ברגע שכותבים ומשמרים זיכרון - למעשה מעבדים אותו, מעגלים פינות. אין דרך אותנטית או אובייקטיבית לתאר במדויק את מה שקרה. המיקום של הגלריה בגבעת-חיים איחוד קבע את המהות של התערוכה, וזה אחד המקרים היחידים בו איני מביאה כמעט את עצמי אלא את סיפור המקום.

"לא שמעתי קודם לכן על הפילוג, אין לי זיכרון ממנו, ולכן הלכתי על ביטוי של עקירה, פיצול, נתק, חורבן, פרידה. אני מעלה שאלות יותר מאשר מציגה תשובות. החפצים הם המספרים בדרכם את המשבר, ולא אלה שעברו אותו. הדיבור של התערוכה הוא בלשון 'אנחנו' ולא 'אני'".

מדוע את מתמקדת בטכניקת חיתוך הנייר?
נעה יקותיאלי: "יש למגזרות הנייר היסטוריה ארוכת שנים, החל מסין והמזרח, דרך יודאיקה יהודית. גם בקיבוצים עסקו במגזרות, אם כי יותר בפן של קישוט ואיור. אני אוהבת בטכניקה הזו את הקיום של המושג 'זמניות'. כמו בחיים, חותכים ואין דרך חזרה. אפשר רק להחסיר וקשה להוסיף. החסר, האין, החורים בסיפור ובזיכרון, יוצרים בעצם את היש, את הסיפור ואת מה שנשאר למרות זאת.

"אבל העיקר במגזרות הוא הפן הדואלי שמתקיים בהן. מצד אחד מדובר בחזות רבת יופי,
מצד שני בגוונים של שחור ולבן. מחד זה מאוד אסתטי, מאידך העבודות שלי לעיתים מאופיינות בתכנים של הרס וקושי. לקחתי תמונה מהקיבוץ, בזמן הפילוג, והעברתי אותה לנייר. כך הפכה סצנה של בניית מוסד ציבורי כלשהו למשל על הרס ושיקום. הנייר החתוך מהווה שרידים, מזכרות מהנייר השלם".

בקיץ הקרוב יתקיים בתל אביב יריד "צבע טרי", בו מציגים מדי שנה עשרות אמנים במרחב הציבורי. נעה יקותיאלי מתכוונת לנייד את התערוכה "1952" לחלל שהוקצה לה כפרויקט מיוחד ביריד, בשיתוף עם גלריית הבית שלה, "ארטסטיישן" - אבל גם היא תוהה בינה לבין עצמה אם המיצב יובן כהלכתו בתל אביב כמו שהוא מתפענח בגבעת-חיים איחוד.

"בתל אביב", היא אומרת, "גם יופיע טקסט פרשני יותר שישים את התערוכה בקונטקסט הנכון. גם לי ברור שחברי הקיבוץ מסוגלים להזדהות עם תכני העבודות ולהבין אותם יותר מאשר אחיהם בתל אביב. אבל ממש לא משנה לי אם הצופה ייקח את העבודות לחיים שלו.