פנים נוספות, בלתי-מוכרות, בחייה ובדמותה של רחל המשוררת, נתגלו לאחרונה, משחשף גנזך המדינה והעלה לאינטרנט מכתבים שכתבה רחל לידידתה שולמית קלוגאי.

עוד משוררים מקיבוצים:
המשורר אליעז כהן נחשף בסרט חדש
המשוררת מהקיבוץ בוראת עולמות במילה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

שולמית, אחותם של יצחק בן צבי, לימים נשיא המדינה, ושל הסופר (הנשכח) אהרון ראובני, התוודעה אל רחל לראשונה בעיר הולדתה, פולטבה, כשרחל עשתה שם בנעוריה. שולמית הגיעה ארצה כשרחל כבר היתה בכנרת, וכאן התחדשו הקשרים ביניהן, ועמם שיחות הנפש והמכתבים המדוברים, ביניהם אחד, משמעותי במיוחד, מכנרת.

במכתב מכנרת, שתרגם ברל כצנלסון, כותבת רחל: "ככל אשר הארוחה היתה דלה, כן עלזו קולות העלומים. מפני רוחה יגורנו, נכספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי-אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת. זכורתני, שתלנו איקליפטוסים בתוך הביצה, במקום בו הירדן נפרד מעל לכינרת ואץ-רץ הנגבה, מקציף סלעים, מציף את גדותיו. לא אחת מאתנו היתה אחר-כך מרעידה בקדחת על יצועה הדל. אבל אף לרגע אחד לא עזב אחת מאתנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עליית-נשמה".

תיאור שונה מצוי ברשימה שכתבה רחל בשנת 1929, כתגובה על רשימה של משה בילינסון, מחבריה של רחל למערכת "דבר", במלאות חצי יובל לעלייה השנייה. בילינסון תיאר את החלוצים כקורבנות, כמי שזנחו ערים גדולות וחיי תרבות כדי להגשים את חזונם בארץ, ורחל תהתה: "...אכן, רוח גבורה היתה זו, רוח של העלייה השנייה, אלא בשעה שהוא רואה את גבורתם בוויתור על שפע הטוב בגולה, ובהכנעה מרצון למרי החיים במולדת השוממה, רואה אני אותה בהעזה להיות מאושרים, ובנכונות לשלם במחיר חייהם בעד האושר הזה, במולדת השבה לתחייה".

קימור המחשבה
אז מה באמת היה שם, בכנרת, ששירת רחל רצופה ברמזים עליו? קורבנות, או העזה להיות מאושרים? האם היתה אז רחל בשיאה, ברוממות רוח ובהתעלות, כעדויות הסובבים אותה אז, או שמא להיפך?

המכתב (ברוסית!), המתפרסם לראשונה, מרחל לקלוגאי, הוא אולי המסמך היחיד המצוי בידינו מהתקופה ההיא, שבו עדות למצב רוחה, מנקודת מבטה שלה: "שולמית, יונתי. שמחתי למסר שלך מאוד מאוד. לעתים קרובות אני נזכרת בך. כאן אין אנשים כמוך, המסוגלים להבין את הקימור הדק ביותר של המחשבה האנושית, לראות ולחוש את כל אלפי הגוונים של רגשות הנפש של בן האדם.

ולעתים קרובות, קרובות עד אינסוף, מתחשק לי להיות אתך ו'נושא אחר נושא להעלות', זוכרת? האם מוכר לך כזה, נו, אקרא לזה מצב רוח: המוח עובד ממש בקדחתנות, מחשבות חדשות עצומות, משולהבות, כמו הרים בשעת שקיעה. ואילו בנשמה שקט, לא שקט מת, לא שקט טקסי, כמעט כמו של תפילה. אוחז אותי מצב רוח כזה כשבערב אני חוזרת מהעבודה בשדה הרחוק. אאח!! הייתי רוצה לספר לך, יקירה שלי, על היופי הקורן של הכנרת שלי בשעת ערב. עולה מעצמה בזיכרוני 'נשימתו של האל' (כדברי המשורר הרוסי) והמשפט הזה: 'המחשבות שלי ריחפו בחיי העולם'".



גלויה היא מקדח
עוד בקובץ שנחשף לאחרונה - מכתבים שקיבלה שולמית מרחל כשלמדה בבית הספר החקלאי בטולוז שבצרפת. באחד מהם ניכרת השפעתו של א"ד גורדון: כשרחל יצאה לצרפת, ביקש ממנה גורדון באחד ממכתביו שלא תכתוב לו "גלויות שמסתירות", אלא "מכתבים סגורים שמגלים". רחל כתבה לשולמית גלויה, שהיא הד לדברי גורדון אליה, אך מכילה גם תשובה לתביעתו, ששולמית כלל לא ידעה עליה: "גלויה היא מקדח קטן וקל כנפיים, אשר מתברג אל מעבה ההתנכרות הנוצרת בגלל שתיקה ארוכה. מתברג, שואל וממתין לתשובה. אחריו מגיע מכתב מסודר כהלכה. עבה וסגור..."

מרבית המכתבים בצרור המכתבים הגדול של רחל לשולמית - שותפתה לעבודה ב"דבר", לתרגום מצרפתית, ולשיחות בענייני ספרות - הם מאמצע שנות העשרים ועד ימיה האחרונים. רחל כתבה מבית החולים בצפת, ומדירותיה בתל אביב. המכתבים אינם מתוארכים, כפי שהיה מקובל בקרב אנשי העלייה השנייה, מן הסתם, משום מודעות היסטורית שונה.
לעיתים הם ציינו את שעת כתיבת המכתב, אך לא את התאריך.

ממכתביה אלה של רחל מתקבל רושם כי לא חלוצה היא הכותבת, אלא סופרת. לא זו המבטאת דרך ציבורית, אלא מי שחיה כמתרגמת, כסופרת וכעיתונאית. המכתבים משקפים את עולמה הספרותי של אירופה, והם עתירי "אספרי" (שאר רוח), כלשון הצרפתים, והערות על מצבו של האדם, ובמיוחד מצבה של האישה החולה.

עולה מהם דמות אישה מודעת לעצמה ולצנזורה שהיא מטילה על ביטוי רגשותיה. המכתבים אינם מוחקים את שיריה החלוציים של רחל, את מחויבותה הציבורית, את תפישתה לגבי המפעל החלוצי, ואת מודעותה לסתירותיו ולמחירו - אך נקודת המוצא שלה היא זו המעמידה את המפעל על דיאלוג עם התנ"ך ועם ספרות העולם. לדידה, התנ"ך והשפה העברית שייכים הן למפעל החלוצי