"נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת", כתב נתן אלתרמן על עמק יזרעאל, ללא טיפה של ביקורת וסרקזם. מאוחר הרבה יותר קמו יוצרים שפירקו את שורות השיר והפכו את משמעותן להצהרה עם גוון של מחאה. יהונתן גפן, בן העמק, כתב בשנת 1993 את המחזה "נומה עמק", שסיפר על מושב נהלל ואנשיו המסוכסכים.

עוד קולנוע קיבוצי:
קיבוץ בארי: מצלמים סרט תחת אש
סרט חדש ליונתן פז: כל הקיבוץ מחכה לסורקין
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

הדר פרידליך, בת קיבוץ שלוחות, קראה לסרט באורך מלא הראשון שכתבה וביימה, ואשר עלה לאקרנים השבוע (18.4), בשם "עמק תפארת". הסרט, שזכה עוד טרם הקרנתו המסחרית לפרסים ולביקורות מחמיאות בפסטיבל ירושלים ובפסטיבלים בינלאומיים (סן-סבסטיאן, מונפלייה), מספר על חנה מנדלסון, חברת קיבוץ בת שמונים, שמאמינה בערכי השוויון וכבוד ערך האדם עליהם הוקם קיבוצה.

עולמה האישי והאידיאולוגי קורס באחת שמתברר לה שבעקבות ההפרטה תיאלץ לעזוב את עבודתה ולהפוך לחסרת תועלת ולמודרת מהחברה העובדת והתורמת. חברי הקיבוץ מצפים לראותה משלימה עם גזירת הגורל ועם השינוי באורחות החיים, אבל היא מתעקשת להמשיך לעבוד למרות המהמורות המוצבות בפניה שוב ושוב. בסופו של דבר מגלה מנדלסון כי על-אף שהדברים כבר לא יחזרו להיות כמקודם, ישנם עוד אנשים טובים באמצע הדרך, ומשהו חדש ורענן יוכל לצמוח גם בקיבוץ המתחדש. קאט.

פרידליך, בת הקיבוץ הדתי שלוחות, למדה בבית הספר הירושלמי לקולנוע "מעלה". סרטיה הקצרים "מועקה" ו"עבדי השם", שהוצגו בעשרות פסטיבלים ברחבי העולם, זכו להצלחה בינלאומית וזיכו אותה בשלל פרסים. מלאכת ליהוק הסרט נמשכה זמן רב (החלה לפני כשש שנים, למען הדיוק).

הדר והמלהקת מיכל קורן נפגשו ושוחחו עם חברי קיבוץ, מנהלי קהילה ובעלי תפקידים בקיבוצים מופרטים מכל רחבי הארץ. סיטואציות ודיאלוגים רבים בסרט לקוחים ממפגשים אלה, מחייהם, משמחותיהם ומהרגעים העצובים של אותם אנשים.

בסרט משחקים בתיה בר מקיבוץ גשר (בתפקיד חנה מנדלסון, שאף זיכה אותה במועמדות ל"פרס אופיר"), הדר אביגד, אלי בן-רעי והדס פורת (כולם חברי קיבוצים ללא ניסיון קודם במשחק), ושתי שחקניות מקצועיות: גילי בן אוזיליו ז"ל (שנפטרה ב-2009 ממחלת הסרטן) ורות גלר.

בתיה, 84, נולדה בכפר יהושע לאנשי העלייה השלישית. היא היתה ממייסדי קיבוץ מעיין-ברוך בשנת 1947. בגיל 18 התגייסה לפלמ"ח ועברה את מלחמת השחרור כאלחוטאית מורס בחטיבת הנגב. היא נטלה חלק בקרבות קשים, ואף השתתפה במסע לכיבוש אילת.

לאחר המלחמה הקימה משפחה עם חבר קיבוץ גשר (שהלך לעולמו לפני שנים אחדות), ובו היא מתגוררת גם היום. לאחר שנים אחדות של עבודה בחקלאות עברה לתחום החינוך כמורה ומחנכת, לרבות השלמת בגרות לחיילים משוחררים. בגיל 73 החלה לעבוד בארכיון של הקיבוץ והיא ממשיכה בכך גם היום, לצד הפקת אלבום לאתר גשר הישנה, המציין עשרים שנה להקמתו.



הצופים בסרט המרגש (והמדכדך, עבור אוהבי "הקיבוץ הישן והטוב"), שצולם בקיבוצים ניר-דוד, רשפים ומסילות - יתקשו להאמין שזהו תפקידה הקולנועי הראשון של בתיה בר. "לא ידעתי שטמון בי כישרון כזה", היא מודה, בביתה שבגשר.

"הדר פרידליך קיבלה את השם שלי, בחנה אותי בכמה אודישנים, וקיבלה החלטה לתת לי את התפקיד הראשי. אני חשבתי שדווקא לחברה שלי מהקיבוץ מתאים יותר לשחק את חנה מנדלסון, גם בגלל המבטא היקי שלה, אבל היא התקשתה יותר ממני לשנן את הטקסט. עשיתי זאת יותר מתוך עניין אישי, של מורה שגם ביימה הצגות עם ילדים, ופחות מתוך הצורך להיחשף ולהתפרסם.

"העבודה על הסרט, שהחלה לפני כשלוש שנים והושלמה לפני יותר משנתיים, היתה מאוד מתישה.
כל 'טייק' לקח כמה שעות טובות. היום, במצבי הבריאותי, לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה. גם אז זה לא היה פשוט וביקשתי שיביאו לי מיטה לצילומים, כדי שאוכל לנוח מדי פעם. אבל ההתפעלות שלי היא בעיקר מהדר. קשה לי להבין כיצד בחורה כל כך צעירה יכלה לרדת לעומקים שכאלה. ממש מדהימה".

את חווית בקיבוצך המתחדש את הדברים שחוותה גיבורת הסרט בקיבוצה הדמיוני?
בתיה בר: "לא ממש. רק הלינה המשותפת הרגה אותי. אליי תמיד התייחסו יפה, נתנו לי לעבוד ולתרום, אבל אני מכירה חברים אחרים שחוו השפלה כזו בקיבוצים שונים".

אילו תגובות קיבלת בהקרנות הפנימיות בגשר ובמקומות אחרים?
"היתה קבוצה קטנה של חברים שראו את הסרט אצלי בבית, באמצעות דיסק. היתה גם הקרנה בבית הסיעודי שלנו. התגובות היו שאני שיחקתי טוב, אבל התלוננו על כך שהסרט עצוב מדי וגם חשוך. טענו שלא כך צריך להציג את הקיבוץ. בעיניי זה לא נראה כל כך עצוב, יש גם יחסים חיוביים בין הדמויות בסרט, וגם החושך לא הפריע לי. בראש-פינה היתה הקרנה נוספת וחוויתי התרגשות גדולה.