שירה ויזל (רגבים), קול נשי חדש ומסקרן בסצנת המוזיקה המקומית, היא אגוז לא קל לפיצוח. למרות שהוציאה ממש לפני רגע את אלבום הבכורה שלה "לאן אמשיך מכאן", היא בוחרת לחבק את פחד הבמה ולוותר מראש על קידום השירים באמצעות הופעות חיות.

עוד מוזיקאיות מקיבוצים:
הזמרת מספרת: פעם ראשונה בחדר האוכל
צלילי ההחלמה של נועה בנתור
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

שירה, נחבאת אל הכלים, משאירה את עצמה מאחורי הקלעים ומפצה על המחסור בכך שהיא מניחה למוזיקה ולטקסטים שלה לדבר בעד עצמם. והם עושים את זה מצוין.

האלבום נע בין קצוות של פגיעות וזעם, שקט וצעקה, עדינות ואמוציות סוערות, והטקסטים הישירים חושפים טפח מעולם אפל אך כובש, של אמנית בעלת אישיות מורכבת.

כך למשל בשיר "שליטה", הנפתח במילים: "הייתי רוצה לאבד שליטה/ שתחזיק בי בכל הכוח/ עד שאחזור" ומסתיים כך: "אבל מפחדת/ כמו שלא פחדתי מעולם". חוויה אולי כל-אנושית, של הקונפליקט בין הכמיהה לבן זוג חזק ולאיבוד עצמי מסוים, לבין הצורך התמידי בשליטה.

בשיר אחר, "זיכרון ראשון", מתוארת פגישה ראשונה בין בחור ובחורה, על כל מטעניה וחששותיה. השיר מתחיל במלודיה עדינה ומסתיים בהתפרצות של רגש ולחן.



"אני עוסקת במוזיקה כבר יותר מ-15 שנים", היא אומרת. "התחלתי לנגן בגיטרה ולכתוב שירים בתיכון, ועל האלבום הזה אני עובדת בערך שנתיים".

הטקסטים באלבום מורכבים וחושפניים. מאיפה הם נבעו?
שירה ויזל: "הטקסטים שלי באים מחוויות שעברתי ומקשרים שהיו לי עם אנשים. כשאני מצליחה ממש להרגיש, הכל מתנסח טוב במילים ואני אוהבת את זה. שיר שאני כותבת ולא מרגש אותי, או לא גורם לי לבכות, הוא לא מספיק טוב לדעתי. זה גם קצת עצוב, כי מדובר בסוג של התנקות שאני לא מרגישה בה צורך כשטוב לי".

למה בעצם את לא מופיעה?
"מלחיץ אותי לעמוד מול קהל. בדרך כלל אני בצד, או נבלעת בהמון. קשה לי להתבלט בקבוצה גדולה. אולי זו טראומה שנשארה מלגדול בקיבוץ, כשתמיד מסתכלים עליך וכולם מכירים אותך, אני לא יודעת".

בעבודה על האלבום הצטרפו לשירה מוזיקאים מהשורה הראשונה בישראל,
כגון: ארז לב ארי שעיבד את השירים, יובל מסנר בצ'לו, גולן זוסקוביץ' הבסיסט, מוטי ביקובסקי הגיטריסט, ליאור שולמן בתופים ואורן צור בכינור.

את האלבום הפיק אייל קופמן, שהקים בשנת 2007 את האולפן "תיבת נגינה" בגבעת-חיים איחוד ואף עבד שם בבית הספר "שפרירים" לחינוך מיוחד, בו פיתח שיטה ייחודית ליצירה ולצמיחה באמצעות מוזיקה.

מלבד הפסקה קצרה לטובת לימודים בירושלים, לא יצאה ויזל מהקיבוץ. כיום היא עובדת בחברת סטרט-אפ באזור התעשייה בקיסריה.

מה מהקיבוצניקיות שלך בא לידי ביטוי ביצירה?
"אני מקווה שלא הרבה", היא צוחקת, "וברצינות, היצירה שלי היא אישית, ולא הייתי רוצה לשייך אותה למקום מסוים, אלא לכל מה שמרכיב אותי ואת מי שאני. גם כשגרתי שלוש שנים בירושלים כשלמדתי שם, תמיד עשיתי מוזיקה בתוך הבית, אז לא מאוד משנה אם זה בקיבוץ או במקום אחר. בקיבוץ רק קל יותר להרעיש".