בעלייה לקיבוצים עין חרוד מאוחד ואיחוד, בואכה בית הספר המשותף "עמק חרוד", מזדקר מאז 1938 מבנה גבוה וצר, שכל בני העמק מכירים בשם "הבמה". פרט לשמו, המרמז משהו על שימושו של המבנה, אין רבים, גם מבני העמק, שמכירים את ההיסטוריה מפוארת שלו. הבמה מיותמת כבר כמעט חמישים שנה, עומדת עזובה בשיממונה וכתובות גרפיטי שונות, באדיבות דורות של תלמידים מבית הספר, מקושקשות על קירותיה.

עוד אדריכלות בקיבוצים:
גניגר: משמרים את חדר האוכל הקיבוצי הראשון
ארכיטקטורה של זיכרון
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

במסגרת עבודה לימודית התבקש יואב זיידל, סטודנט לעיצוב פנים במכון הטכנולוגי בחולון, לחקור מבנה אדריכלי. זיידל, בן עין-חרוד מאוחד, הרים את הכפפה וחקר על אודות "הבמה המשותפת לגוש חרוד".

"מצאתי, בעזרתה של אילנה ברנשטיין, מנהלת ארכיון עין-חרוד מאוחד, אוצר של מסמכים על הבמה", הוא מספר, "החל מדיונים שלמים היכן לבנות אותה וויכוחים על העלויות, דרך סיפורים ממופעים שונים ומאירועים היסטוריים שהתקיימו בה, ועד סופה העצוב היום, המבייש את נעוריה". בעבודת המחקר שהכין זיידל טמון סיפורו של אחד המבנים החשובים בתרבות היישוב העברי בארץ.

תיאטרון לחלוצים
את הרעיון לבנות במה משותפת העלו מרגוט קלאוזנר ויהושע ברנדשטטר, שהיה חבר בית-אלפא ועזב לתל אביב ב-1931. השניים, מחלוצי התיאטרון הישראלי, ממקימי "הבימה" ו"אולפני ההסרטה הרצליה", ולימים בני זוג, ראו חשיבות רבה ב"הבאת התיאטרון לחלוצים - בביתם".

חברי הקיבוצים, שתרבות היתה מאז ומעולם חלק בלתי-נפרד מחייהם, אימצו בחום את הרעיון. הם שכרו את האדריכל הנודע אריה שרון (ממייסדי גן-שמואל), והתכנון היה להקים מבנה גבוה כדי לנצל את התנאים הטופוגרפיים של מעלה הגבעה, הן מבחינה אקוסטית והן, כך מספרים זקני העמק, לצורך הגנה על המרחב. מעבר לזה ראו החברים חשיבות רבה בכך ש"תהיה במה משוכללת, שלא תיפול במאומה מבמות התיאטרון המקצועי".

התוכנית שהתקבלה היתה הקמת מבנה בגובה 14 מטר, ולו פתח רחב בקיר הפונה אל מעלה הגבעה. בפתח תוכננה במת עץ גדולה, כדי שהקהל הרב ינצל את מזג האוויר הנוח של העמק וישב תחת כיפת השמים.לאחר אישור התוכניות החלו הקיבוצים לגרד כספים "מן הגורן ומן היקב", על מנת להקים במה משותפת לכל תושבי האזור.

באוגוסט 1932 מסר החבר אהרון ציזלינג (לימים שר החקלאות) לאסיפת חברי עין חרוד, כי עלות הקמת הבמה עומדת על 750 לירות א"י. על פי הצעתו של ציזלינג, היה אמור המימון להגיע מגוף בשם "קרן הבמות" שיספק 150 לירות, 200 נוספות היו אמורות להילקח כהלוואה, 159 להיאסף כתרומה מסוחרי הכפר הערבי הסמוך נוריס, איתם היו הקיבוצים בקשרי מסחר, ושאר המימון - בעבודת חברים.

מיקומה של הבמה לא עבר בשקט. ריכארד קאופמן, האדריכל שתכנן את המתאר לגוש הקיבוצי עין-חרוד, תל-יוסף ובית הספר שביניהם, הועיד את מעלה גבעת קומי שבין הקיבוצים, מיקום שאותו ראה כ"הרואי", לטובת מבני ציבור. חברי כפר יחזקאל הביעו התנגדות למיקום. "המצב הכלכלי קשה אצלנו", אמרו אנשי המושב. "מן הראוי שהבמה תיבנה קרוב יותר אלינו, שנוכל גם אנחנו ליהנות ממנה". "הקיבוץ הגדול", הוא עין-חרוד, ראה עצמו כיישוב המרכזי, הגדול והפתוח באזור, ואנשיו התעקשו שהבמה תהיה אצלם ואף הוציאו על כך כסף. בסופו של דבר, היו בעלי המאה גם בעלי הדעה, והבנייה החלה, בשנת 1934, במקום שהעדיף קאופמן.



וינגייט מתחת לבמה
בשנת 1938 הסתיימה הבנייה וה"במה" החלה לפעול. מבנה הבטון הענק בלט לעין כל מי שעבר בדרך הראשית של העמק, ספסלי העץ מוקמו וגדר טבעית של פרקסוניה, שיח קוצני צפוף וסבוך, הבטיחה שרק בעלי כרטיסים יזכו להיכנס ל"אולם" ולחזות בהצגה.

כבר בשלב הבנייה יועד למבנה תפקיד נוסף, ביטחוני. אנשי פלוגות הלילה של אורד וינגייט ואנשי קורס המפקדים הראשון של ה"הגנה" התגוררו בחדרים התחתונים, מתחת לבמת העץ עצמה. האגדה מספרת כי וינגייט ואנשיו יצאו להתאמן לילה אחד, והזהירו את שומרי האזור לבל יירו אם יראו דמויות חשודות, אלא יצעקו סיסמה שנקבעה מראש. השומר של אחד הקיבוצים שכח ככל הנראה את הסיסמה וירה לכיוון וינגייט ואנשיו, אך החטיא את המטרה. בבוקר, לאחר שבירר מי היה אותו שומר, אמר וינגייט משפט הנמצא בשימוש בעמק עד היום: "תל-יוסף - עם חמור!"

ברנשטיין מנצח
המחזה הראשון שהוצג על במת הבמה היה "האנוסים" של תיאטרון הבימה, בכיכובם של יהושע ברטונוב וחנה רובינא. כבר בשעות הצהריים של יום שלישי, 5.8.1938, החלו להגיע אורחים רבים והעמק לבש אווירת חג. "הגיעו לחצר המכוניות עם הדקורציות, חדר האוכל קושט מפות לבנות ולאט-לאט הקיפה הרגשת החג את כל הפינות", נכתב ביומן עין-חרוד.

כ-4,000 איש צפו במופע, והת