רובנו, כך אני מניחה, מתייחסים אל ספר הספרים, התנ"ך, כאל מובן מאליו. אולי גם משום שהתנ"ך נחשב לספר קדוש, ובעיני רבים הוא ניתן מסיני ואין לחקור ולדרוש בו, נשארו תעלומות רבות בקשר לחיבורו בלתי-פתורות.

עוד על סופרות מקיבוצים:
נורית זרחי: "הקיבוץ עיצב אותי"
ספר הפיוס וההבנה את הקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

יחד עם זאת, קמו במשך הדורות חוקרים ופרשנים רבים מאוד, לאו דווקא יהודים, שניסו לפענח את הסודות שטומן בחובו הספר הזה, הנפוץ כל-כך בעולם. מאז שעלה התנ"ך על שולחן הניתוחים רבו הפרשנויות ורבו המחלוקות בין החוקרים, והתנ"ך, גם כאובייקט למחקר, אינו חדל להתגלות בפנים חדשות שלא הכרנו.

בין כל אלה שניסו לחדור לעומקו של הספר, וחיפשו בעיקר את סוד כתיבת התנ"ך ומי היו כותביו, מצאתי את הספר המרתק "שלושה שחיברו, מבט חדש על יוצרי התנ"ך" (הוצאת "תמוז"), של רחל סבוראי, חברת קיבוץ רביבים.

רחל, כיום בשנות השמונים המאוחרות לחייה, אם לשלושה, סבתא לתשעה ורב-סבתא לשני נינים, איננה אשת אקדמיה. אם שמה מוכר לקוראים, הרי זה משום שהתפרסמה בכך שהיתה בין ראשוני המטיילים לפטרה, הלוא היא "הסלע האדום". אולי קיים קשר בין רצונה העז להגיע למקומות נסתרים ולחקור את שורשי ארץ ישראל, לחקר התנ"ך.

בספרה מנסה רחל לפתור את תעלומת הכותבים והמחברים של ספרי התנ"ך, נושא שאינו יורד מהפרק משום שכותבי התנ"ך הם אנונימיים ושמם אינו מופיע על הכתבים. רחל, בעקבות לימודיה, והסתמכות על רעיונות רבים מאוד של חוקרים אחרים, מציעה רעיונות חדשניים ומקוריים משלה על הולדת ספרות המקרא ועל האישים שכתבו ועיצבו ספרות זו.

נופי התנ"ך
את שתי אהבותיה הגדולות, לארץ ישראל ולתנ"ך, ינקה רחל בעין-חרוד, מבית ההורים ומבית הספר. "אמי, שרה לבית יצקר - אותה משפחה ששלושה מתוכם: יהודה יצקר, בנו אברומצ'יק והחתן שלהם צבי שץ, שהיה נשוי לרבקה אחותה, נרצחו במאי 1921 יחד עם ברנר - חיברה אותי לאדמת ארץ ישראל דרך עבודתה בחקלאות, במטע ובנוי של הקיבוץ. את אמי הכיר אבי, שמואל סבוראי, עוד בגדוד העבודה, שם הקימו את אוהל המשפחה הראשון. אבי הכיר את העמק כאת כף ידו, היה מדריך טיולים ומורה בבית הספר ולאחר מכן איש מטעים. מאוחר יותר הקים את מוזיאון ההתיישבות, 'בית חיים שטורמן', וניהל אותו במשך 35 שנים".

המורה המיתולוגי מבית הספר בעין-חרוד, משה כרמי, מלווה את רחל לכל אורך חייה: "הוא מוציא אותנו מהכיתה, עומד על פסגת הגלבוע, וכמו משה רבנו שראה את הארץ ממרומי הר נבו, מראה לנו את הנופים הנשקפים ומחבר אותנו אל התנ"ך, כחלק מילדותנו הממשית. הוא מצביע על הרי הגלעד וקורא את סיפורה של בת יפתח. יחד אתו אנחנו חווים את מותו של שאול בגלבוע, אוהבים אותו ושונאים את שמואל שמקלל אותו. גיבורי התנ"ך היו בשבילנו דמויות אמיתיות. גדעון, שחי קרוב מאוד אלינו, היה בן משפחה שלנו. מילדות הייתי תלמידה גרועה, ואת התנ"ך תמיד אהבתי".

להט מקראי
כמו אל כולנו, בני הנוער וחברי תנועות הנוער, אוהבי הטיולים, הגיעה אלי שמעה של רחל סבוראי, הפלמ"חניקית, הלוחמת, כבר לפני שנים רבות, כמי שטיילה ראשונה לפטרה, יחד עם ידידה מאיר הר-ציון.

"היה אז גל של טיילוּת שנבע מזה שגדלנו על ארץ ישראל ההיסטורית, 'מן הים עד המדבר'", היא מספרת. "כבר לפנינו היו תוכניות של מטיילים להגיע לפטרה, כי כשנפתחו לפנינו גבולות המדינה רצנו לכל המקומות שאפשר היה, רצינו תמיד לראות את מה שנמצא מעבר להר". למרות שרחל כופרת ב"אשמה", כביכול, שהטיחו בה, שבגללה לכאורה הלכו מטיילים נוספים לפטרה, ולא שבו - היא מבכה אותם עד היום. "אני כן לוקחת אחריות על מותה של גילה בן-עקיבא (דרוקר) חברתי. עד היום אני כואבת את מותה", היא אומרת.

עם רחל, חברת רביבים, נפגשתי לראשונה כשהשלום עם ירדן פתח בפני ישראלים רבים את הדרך למקום המפעים ההוא - "הסלע האדום". אז הכרתי את הלהט הכמעט-מקראי שלה לארץ ישראל ולנופיה. מתברר שהלהט היה לא רק לנופים אלא גם למקרא עצמו, כאשר לפני שלושים שנה, בהיותה בת 58, החלה ללמוד מקרא באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

"עבדתי במטע ימים ארוכים וקשים, בקושי הצלחתי לקרוא משהו מרוב עייפות, ולפתע נפל לידי ספר ושמו: 'המדבר וארץ הבחירה' של פרופ' אליהו אורבך. קראתי עשרה עמודים ביום ומרוב עייפות נרדמתי, אבל לא הרפיתי מהספר. גיליתי חוקר מופלא, בעל יכולת ניתוח מדהימה, שדיבר אלי בלשונו של משה כרמי. היתה לי כבר מוכנות מילדות לראות את הדמויות התנ"כיות כדמויות בשר ודם. החלטתי, אם כן, ללכת ללמוד, כדי לבדוק את הרעיונות של אורבך בדבר מחברי התנ"ך. פניתי לוועדת ההשכלה בקיבוץ, שאישרה לי לימודים במשך שנתיים. לקחתי ארבעה מקצועות למידה: מקרא וספרות באוניברסיטת בן-