14 במארס 2002, שש בבוקר, רצועת עזה. כוח צה"ל בנסיעה שגרתית מנצרים למחסום קרני. ארבעה קילומטרים בסך הכל. הכוח עולה על מטען ושלושה חיילים - מתן בידרמן, רותם שני ועלאא כבישי - נהרגים. באותו כוח נמצא גם מתן ברמן, כלבן מיחידת "עוקץ". על-אף שבאופן פיזי הוא נפצע פציעה קלה בלבד, מתחילים אצל מתן כמה שבועות אחריו כאבים בלתי-נסבלים ברגל שמאל. משהו, לא ברור בדיוק מה, יוצר כאב אמיתי ברגל. הוא מאובחן כסובל מתסמונת כאב בשם CRPS ומהלם קרב.

עוד סרטים של קיבוצניקים:
קיבוץ בארי: מצלמים סרט תחת אש
סרט חדש מלווה קיבוצניקים שחזרו בתשובה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

כעבור שבע שנים, מתן במצב נורא. מכור למשככי כאבים וללא חיים חברתיים, כשרק הוריו וכלבתו ניקי (שהיתה אתו גם באירוע) נשארים לצדו - הוא מחליט לקטוע את הרגל. לחתוך את הכאב.

בנקודה זו, רגע אחרי ההחלטה וזמן קצר לפני ניתוח הקטיעה, נכנסים לחייו של מתן אנשי הקולנוע הדוקומנטרי - יונתן ניר (בן קיבוץ הזורע, היום מרמות-מנשה) וצפריר גלמן (במקור מרמת-השופט), במטרה לתעד את תהליך הקטיעה והשיקום. בסרטם של השניים, "לחתוך את הכאב" ("למה הפקות" - הופק עבור "רשת" בסיוע "הקרן החדשה לקולנוע"), מתרחשות תפניות שאיש לא יכול היה לצפות אותן, והן פותחות אצל הבמאי יונתן ניר פצע ישן.

קריש דם וחלום
הנה עלילת הסרט, בקצרה: ניתוח הקטיעה עובר בהצלחה ומתן יוצא לתהליך ארוך של שיקום - החל ממקלחת לבד, דרך הליכה עם פרוטזה ועד ריקודי סלסה, כשהוא בכיסא גלגלים עם רקדנית מקצועית כשותפה, בלהקת "רוקדים על גלגלים" ב"בית הלוחם" בחיפה.

למרות השיקום הפיזי המוצלח, לא מרפים ממתן רגשות האשמה. הוא מרגיש אחראי למותם של שלושת החיילים באירוע בעזה ומייסר את עצמו על כך שלא הלך עם כלבתו ברגל ו"פתח את הציר". רגע אחרי מופע סוער מול ההורים והמשפחה במסגרת להקת הריקוד, נסחף אל מוחו קריש דם ושולח אותו, מחוסר הכרה, לבית החולים.

מתן נכנס לתרדמת בת 11 ימים. כשהוא מתעורר, הוא מספר שחלם על סבו (אביה של אמו), גם הוא נכה צה"ל שעלה על מוקש במלחמת העצמאות. בין מתן לסבו, שנפטר כמה שנים קודם לכן, היה קשר אמיץ. בחלומו, מספר מתן, שולח אותו סבא בחזרה לאירוע בעזה, אלא שהפעם הוא פותח את הציר ברגל והוא זה שנהרג.

בהתעוררו מהתרדמת עובר מתן שוב תהליך שיקום ארוך, שבסופו הוא נפרד מהטראומה שליוותה אותו במשך שנים כה רבות. בסיום הסרט, כאקט סמלי, הוא מוסר לאימוץ את כלבתו האהובה ניקי, שליוותה אותו לכל אורך הדרך. כמה חודשים אחר-כך היא מתה מזקנה.

הבמאי יונתן ניר עסק בשנים האחרונות בכמה פרויקטים תיעודיים עם גיבורים נפגעי טראומה, בארץ ובחו"ל. בסרטו "הדולפין" ליווה ילד, מוראד, שאינו מתקשר עם הסביבה, בתהליך השיקום שהוא עובר בריף הדולפינים. "כל סרט עומד בפני עצמו ולימד אותי המון, אבל בעבודה על 'לחתוך את הכאב' התחדדה לי ההבנה שבסופו של דבר מה שחשוב באמת הוא לא מה קרה, אלא איך הגיבור מספר לעצמו את מה שקרה", אומר ניר. "את מתן, לדוגמה, אף אחד לא האשים במותם של שלושת חבריו, אבל בראשו הוא היה האשם ולא היה סיכוי לשכנעו אחרת. רק כאשר קיבל את מה שנחשב בעיניו כעונש, ואחרי שסבל מספיק - רק אז יכול היה להשתנות הסיפור שלו על מה שקרה. כשתהליך כזה מלווה במצלמה, הוא מקבל כמובן משמעות נוספת".



הכוח של המצלמה
יונתן ניר (36), נשוי ואב לשתי בנות, עבד כצלם סטילס וכעיתונאי ופרסם כתבות מצולמות מרחבי העולם בעיתונים ובמגזינים רבים. הוא למד קולנוע ב"קמרה אובסקורה" ועבד כצלם בריף הדולפינים באילת. במלחמת לבנון השנייה נקרא למילואים ונפצע במהלך פינוי שדה מוקשים. "זו היתה חוויה קשה בשבילי, שהשאירה אותי במצב רוח קשה", הוא מעיד. "הייתי מדוכא, כעוס ומבולבל. אחרי כחודש חזרתי לעבודה בריף הדולפינים, וברגע שנכנסתי למים, שישה דולפינים הגיעו אלי וליוו אותי. הרגשתי - 'יש תקווה, החיים ממשיכים', ואמרתי לעצמי שחייבים לספר את הסיפור על הקשר בין בני האדם לדולפינים, ועל האופן שבו יכול הקשר הזה לעזור לאנשים במצוקה. אז הגיעו מוראד והסרט 'הדולפין', שעשיתי יחד עם שותפי היקר והאהוב דני מנקין".

אל סיפורו של מתן ברמן הגיע ניר דרך הבמאי אורן תירוש (עין-שמר), מרצה בבית הספר לקולנוע בו למד. במהלך העבודה על הסרט צף אצלו שוב סיפורו האישי מלבנון. "זה היה מאוד מוזר", הוא מספר. "יותר משנתיים אחרי הפציעה פתאום התחילו לצוף אצלי תחושות ורגישויות שחשבתי שהדחקתי. במקביל, ראיתי שלצילומים שאנחנו עושים עם מתן יש השפעה גדולה עליו. הרגשתי שלמצלמה יש כוח, אבל גם שאני עוסק בחומר נפץ שחסרים לי הכלים לעסוק בו. חששתי שאני עלול לפגוע ולהזיק. שאלתי את עצמי שאלות כמו עד לאן לקחת את התיעוד,