גם עכשיו, כשכולם מצלמים ורצים להראות לחבר'ה ב"אינסטגרם", ממשיך בועז לניר להתנהל לאטו במשעולי קיבוצו, שער העמקים, לתהות, להתבונן, ולצוד "אובייקטים", "טיפוסים", שאינם אלא חברים וחברות, ותושבים (וגם כמה "עובדים זרים"). בעצה אחת איתם, וברגישות מכבדת, הוא מעמיד אותם על רקע שבחר בקפידה, ומנציח - ואפשר גם: מתעד - במצלמת "סלבלד", 6x6, עדשה 80 מ"מ.

עוד צילומים מקיבוצים:
ראש הנקרה: הקיבוץ מתחפש, ומצטלם
צילמה את כל החמולה בקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

החל מ-9 במארס יוצגו הדיוקנאות האלה, שצולמו ב-2012, בתערוכת "אנשים בעמק", בגלריה בקיבוץ כברי (אוצרת: דרורה דקל). זוהי "התכתבות" עם סדרת צילומים דומה, שצילם לפני עשור באותו מקום, קיבוצו, שבעצם כבר אינו אותו מקום, שכן עבר שינוי ומהפך דרמטיים באורחות חייו.

גם הפעם משיב לניר, כמעט באותן מילים, על השאלה שנשאל ערב תערוכתו הקודמת: "חשוב לי להנציח ולשמר למען העתיד, את ה'ילידים', בני השבט הקיבוצי, לפני שייכחד ויישכח. לכן אני גם מעודד מגל היצירה התיעודית-אמנותית הקשור בקיבוץ, שאנחנו עדים לו בשנים האחרונות. ייתכן שבעתיד יהיו הצילומים האלה נכס תיעודי-היסטורי של האנשים בתנועה הקיבוצית, זו שלפני השינוי, וזו שאחריו".


אבל הקיבוצניקים בצילומים שלך נראים כמו כל מיני טיפוסים, לאו דווקא קיבוצניקים, ואפילו לא בהכרח ישראלים.
בועז לניר: "זו נקודה חשובה, שמעלה שאלה: האם היום אנחנו עדיין נראים אחרת? האם עוד יש בנו בכלל ייחוד, שבא לביטוי חיצוני, ויזואלי? בסדרת הצילומים הקודמת אי-אפשר היה לטעות ולא לזהות בקשישים המצולמים, שהם ותיקי קיבוץ, את הפנים הקמוטות, היציבה, המבט והלבוש הצנוע, שהעידו עליהם ועל סיפור חייהם הארוכים, מלאי התוכן, ואולי גם המלנכוליים מעט, לנוכח השינוי המתרגש ובא".

יש לך, לדעתך, שפה אמנותית וסגנון צילום משלך?
"על זה צריכים להשיב אחרים. אני רוצה להאמין שכן. אני מצלם בשחור-לבן, צילום אנלוגי, ידני, שמחייב, כמו בצילום המסורתי, פיתוח פילם בחדר חושך, עם חומצות וכו'. קלות הלחיצה על הכפתור במצלמות הדיגיטליות מאפשרת כיום לכל אחד להיות 'צלם', וליפול לכל הקלישאות האורבות למי שלא למד את המקצוע בצורה מסודרת ולא פיתח סגנון משלו.

"אני משלב בצילום מחקר כמעט אנתרופולוגי עם יצירה אמנותית, בעלת רבדים ועומק, שמבקשת לומר אמירה. מאוד חשובים לי הקומפוזיציה, החיתוכים, משחקי האור-צל, הטקסטורה, הרקע. גם הגישה שלי היא... שלי: אנושית. בגובה העיניים, לא ביקורתית, מאופקת, ישירה, לא מתאמצת להרשים בפעלולים ובגימיקים.
ועוד דבר: אני נזהר לא לחזור על עצמי, ולא להיכנס לתלם שכבר הלכתי בו. חשוב לי לחדש ולהפתיע כל פעם מחדש, בראש ובראשונה את עצמי. ספק אם צלמי האינסטנט מודעים ומתייחסים לכל הנקודות האלה בצילומים שלהם".

אז איך אתה, הצלם, מתרשם: אנשי הקיבוץ הפוסט־שינוי, נראים אחרת מאלה שלפני השינוי?
"אין לי תשובה על זה. אני משאיר לצופים להחליט".

בעצם, בצורת עבודתך, בגישה ובטכניקה, גם אתה שריד מהקיבוץ הישן.
"בגישה ובטכניקה - בהחלט. אבל בכל מה שקשור ביצירה האמנותית ובצילום הסופי, אני מתחדש, משתפר, מפתיע, ונעשה טוב יותר עם הזמן. סליחה, כן?"