בביוגרפיה של דוד זהבי, שראתה אור לאחרונה ("כמו קול של הלב", הוצאת "הקיבוץ המאוחד") כותב מחברה, מוטי זעירא (גבעת-חיים איחוד), שהיתה זו עדות והיחשפות ראשונה בציבור לחוש המוזיקלי של דוד, "כחלק ממשימה קולקטיבית, ובאופן ספונטני, הנובע מפעימות הלב, שופע אל הסביבה, ומדביק את כל שומעיו בהתלהבות".

עוד על מלחינים מקיבוצים:
פרס אקו"ם למיכאל וולפה
הגרובטרון שרים מתתיהו שלם
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

ספרו של זעירא עושה חסד עם המלחין הצבר הראשון, יוצרם של היפים בשירי פסקול חיינו ("הן אפשר", "יצאנו אט", "החליל", "הליכה לקיסריה", "מלאו אסמינו בר", "ירדה השבת", "אפור-אפור", ורבים נוספים).

"הופתעתי לגלות", אומר זעירא, "שאין כמעט חומר כתוב על זהבי, והצלילים הנפלאים שכתב, אלה שתחילה ליוו את אירועי התנועה, ואחר-כך הושרו סביב מדורות הפלמ"ח, ורוממו את רוחות מייסדי הקיבוץ בייאושם וברעבם, והיום הם מושרים בפי כל - הצלילים האלה מנותקים מיוצרם. מה שמצאתי היה דף בודד אחד, 25 שורות, המתחילות מילדותו ביפו ועד לבגרותו בנען, שכתב זהבי בעצמו, תחת הכותרת 'אוטוביוגרפיה', כהיענות לתביעתו העקשנית של עורך כתב עת לענייני מוזיקה. כל ספרי ההיסטוריה, המילונים והלקסיקונים, שבים ומצטטים אותם פסוקים ספורים, כאילו אימצו את קוד הענווה החמור שגזר על עצמו זהבי".

גם כשיצא למסעו הארוך בעקבות המלחין, מספר זעירא, מצא שרבים זוכרים, ואוהבים, את השירים, אך על האיש עצמו יודעים רק מעט. כך חבריו לקיבוץ, כך ב"ברנז'ה", "ואפילו בני משפחתו, שהפצירו בי למהר ולסיים את הכתיבה, כדי שסוף-סוף יזכו לדעת משהו על תולדות המשפחה".

פיליטונים מחורזים
עכשיו הם יודעים, וגם אנחנו. זעירא פותח ומרחיק לאחור, אל אמצע המאה ה-19, ואל חבל פודוליה ברוסיה, שם משתרגים שורשיה החסידיים של משפחת גולדיס הענפה. עם זרם הפליטים היהודים, הנמלטים מגזירות הצאר ניקולאי הראשון, הגיעה והתיישבה המשפחה במולדובה שברומניה, וכעבור שנים ספורות שבה ונמלטה גם ממנה, בעקבות גל אנטישמיות גואה, ועלתה ארצה.

אברהם גולדיס, תינוק בן חצי שנה בעלייתו, גדל בראש פינה, ולאחר שנישא לרחל והוליד שני ילדים, נדדו בארץ בעקבות הפרנסה, ולבסוף התיישבו ביפו. בקיץ 1910 נולד להם בן הזקונים, דוד.

צבעוני וחי הוא תיאור קרקע גידולו של דוד - העיר יפו של ראשית המאה העשרים, ושל תל אביב הצעירה: המצוקה תחת השלטון העות'מני ופרוץ מלחמת העולם הראשונה, הווי השכונה, "בית הספר לבנים" (שם התוודע דוד לראשונה אל ישראל ברצ'נקו - לימים גלילי, ושם החל ללמוד תווים ולנגן בחלילית, "הכלי שנשאר האהוב עלי מכל הכלים", כדבריו, לימים), סיום הלימודים, וקבלת תעודת הגמר (בה מופיע לראשונה שם המשפחה זהבי, במקום גולדיס), והפניית הגב למצוות הדת.

ביודעין או שלא, כותב זעירא, מתחיל הילד (בגיל 13!) להכין עצמו לשלב חדש ומכריע בחייו, ואילו זעירא מפליא לתאר בפרטים, במסמכים ובאנקדוטות, את השלב הזה, המדהים והמרתק כשלעצמו: חבלי לידתה של תנועת "הנוער העובד", וצמיחת תודעתו המעמדית של דוד, מתוך מציאות בלתי-נתפשת, כמו-דיקנסית, של ניצול והתעמרות בילדים עובדים בארץ ישראל.

ב-41 מפעלים באזור תל אביב, שפקד באמצע שנות העשרים הסטטיסטיקאי בן התקופה, ולטר פרויס, עבדו 335 נערים ונערות, שהיוו כשליש מכוח העבודה של אותם מפעלים. למעלה מרבע מהם היו בני פחות מ-14, ועבדו תשע שעות ומעלה ביום, ואחרים עבדו גם 12 שעות ויותר - כולם בשכר חודשי של ארבע לירות מצריות.



מעורב וצנוע
לא פחות משהיה מלחין נפלא, ואל כך עוד נחזור, היה חבר תנועה נלהב, ואחר-כך חבר קיבוץ מעורב, צנוע וחסכן, ואיש עבודה מסור. "אדם צעיר, בשיא כוחותיו היצירתיים", כתוב בספר, "רתום עד למעלה מראש למשימות הקולקטיביות, חי בכל מאודו את הקיבוץ על רגעיו הגדולים והקטנים, נואם ומתריע, ומעורב עד כלות".

בשיחה עמו, מוסיף זעירא: "הוא ראה עצמו, לפני הכל, חבר מגויס. 'אני עושה מה שצריך לעשות, ומה שטוב ומעשיר את החברה הקיבוצית'. אילו נשאל מה חשוב יותר, עבודה או מוזיקה, היה כנראה משיב: עבודה, כל עבודה. הוא היה חשמלאי ורצף, בין היתר, וללא ספק אושיה תרבותית, אבל תמיד בשירות ולמען הקיבוץ. הקיבוץ היה המילייה שלו, ואפילו מבלי שהיה מהחברים המרכזיים בו, למרות ההערכה והחיבה שרחשו לו.

"הוא לא התרועע עם אלתרמן, לא ישב בבתי קפה, ולא היה בו שמץ בוהמייניות. החבורה היחידה אליה השתייך זמנית, היתה זו של קומץ פעילים חברי קיבוצים, שנרתמו למאמץ הקולקטיבי של תנועת העבודה בכלל, והתנועה הקיבוצית בפרט, ליצירת מצע תרבותי עשיר ללוח השנה היהודי, ולשבת. אחד כותב טקסט, שני מלחין, שלישי עורך ומפרסם, הרביעי מקהיל מקהלות ומ