מיכל שבולת מתגעגעת. מתגעגעת אל אביה בולק פגי, שנפטר לפני 14 שנה בגיל תשעים. מתגעגעת אל אמה יעל פגי, שהלכה לעולמה בפברואר בשנה שעברה, והיא בת 86. מתגעגעת אל הבית שהקימו השניים, שפער של 17 שנה היה ביניהם, בקיבוץ גן שמואל. מתגעגעת אל רגעי החסד בהם התפנה אביה, בולק, מעיסוקיו הקיבוציים המקצועיים והתנועתיים לטובת טיפוח גן קקטוסים ותשבצים שפתר עם בנותיו. מתגעגעת לאם ה"בלבוסטה", שהחזיקה את הבית ויושביו על כתפיה.

עוד תערוכות של ועל קיבוץ וקיבוצניקים:
הקיבוצניק יוצר "אמנות לעשירים בלבד"
תערוכה ופרס: מחפשת חדר אינטימי בקיבוץ
עוד תרבות, אמנות וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

וכיצד מביאים לידי ביטוי את כל הגעגועים האלה להורים האהובים שאינם? למיכל (66), אמנית רב-תחומית שעיקר עיסוקה היצירתי מתמקד בפיסול קרמי, יש תשובה אחת מתבקשת: ב"געגוע" - תערוכה מונומנטלית וסנטימנטלית, המוצגת כעת בגלריה בגן-שמואל, אותה היא מנהלת.

היא יצרה את דמויות הוריה בחרס - הוא עם כתר לראשו, היא כאימא אדמה; הוא עם כפות ידיו פרושות לשמים ככנפיים, היא בידיה הנעלמות במותניה; וישנו כאן גם שולחן ארוחת הארבע של ימי שבת, כשכל המשפחה המורחבת מתקבצת סביבו, וצילומי הקקטוסים של בולק מודפסים על אריחים, וציורים מכמירי לב של פני האם המיטשטשים לאטם כתמונת דוריאן גריי. מכתבים ששלחו ההורים מהשליחות לבתם, צלחות קרמיקה עליהן מודפסים קטעי זיכרונות, חפצים שהותירו אחרי לכתם משובצים בעבודות - כולם מביעים געגועים לחיבוקים חמים.

חיים של שחור ולבן
"אתה שואל מה זה געגוע?" מתכתבת מיכל שבולת עם שואל נעלם מהעין, ומשיבה: "כמה קשה להסביר. זו מין הרגשה של חוסר, של כאב, שעוברת לך בגוף, אני אומרת. של משהו שהיה ואיננו יותר.

"'למה את מתגעגעת?' הוא שואל. אני חושבת: לזמנים של פעם, של יחד, של אנחנו, לחוויות הקבוצתיות, לסנדלים של פייגה, למנדרינות שגנבנו בפרדס 27, לשיעור בחוץ, לטיולים לדמיירה, למפקד האחד במאי, לגיוסים, לסימני דרך, לפעולות בתנועה... - 'רגע רגע', הוא מפסיק אותי, 'ומה עם הבית?' - הבית? בית הילדים? אני שואלת (ככה קראנו לזה פעם. לבית ההורים קראו 'חדר'). זה סוג אחר של געגוע, אני אומרת - 'הבית, המשפחה', הוא משיב לי, 'ספרי על זה'. חוויות של משפחה... טיולים בשבת, עבודה עם אבא בגן הקקטוסים, השליחות הארוכה של המשפחה בפריז ואני נשארת בארץ לבד, וכותבת מכתבים ומקבלת מכתבים וחוזר חלילה, חמש שנים. ויש גם זיכרונות רבים, כשאני כבר גדולה, עם משפחה משלי, חלק מחמולה גדולה בקיבוץ.

"זכיתי לחיות שנים רבות לצד הוריי. לא, ממש לא כמוהם. הם נפרדו מהוריהם בגיל צעיר מאוד. אני מתגעגעת לזיכרונות. לסבתא שלא היתה לי. לארוחת ארבע בשבת, כשכל החמולה הגדולה מתקבצת בבית הוריי ואימא מכינה את מיטב מטעמיה וכולם מדברים עם כולם ומתעדכנים ושומרים על קשר. לגן הקקטוסים, שאבא מבלה בו ועובד בו כל יום ומספר לי בהרחבה על כל קקטוס. לאוסף הבולים המשפחתי שטיפחנו בעזרת אבא. לשקופיות שאבא היה מראה לנו בשבת. לא ברור על מה היה גאה יותר. על הקקטוסים המצולמים או על כישרונו הרב בצילום"...

והיא מסיימת את השיחה שבלב במשפט: "'געגועים לבית שתמיד אהבתי', כתב נתן יונתן, המשורר שהערצתי בילדותי. אבא חי בתקופה של שחור-לבן. אידיאה היתה אידיאה ומנהיג היה מנהיג. אצלנו קוראים רק 'על המשמר', ומאיר יערי ויעקב חזן על פיהם יישק דבר. אמת יש רק אחת, והיא שלנו. מי שלא מתיישר על הקו שלנו - נופל, הוא לא משלנו. שחור הוא שחור ולבן הוא לבן".



אבא מגויס לפעילות
הריאיון מתקיים בחלל העמוס במיצבים פיסוליים, בדיבורים על געגועים שלבשו צורה, ובכי כבוש. "התחלתי לעבוד על התערוכה לפני שנתיים. רציתי להקדיש אותה לאבא, שנפטר שנים רבות לפני כן, והייתי קוראת לה 'גן הקקטוסים של אבא'. אימא, שנפטרה לפני שנה, ידעה שאני עובדת על התערוכה אבל לא ראתה דבר. כשנפטרה גם היא, החלטתי לשלב גם אותה בתערוכה המתגבשת. התחלתי לחשוב איך אני מאפיינת אותה ואת האווירה בבית".

מדוע לא רצתה לראות את הפסלים של בתה?
מיכל שבולת: "כי אלה היו היחסים. עברה התקף לב, היתה חולנית, והדברים החשופים בתערוכה לא היו עושים לה טוב. בתערוכה מדברים עליה ועליו, על טיב הקשר ביניהם, וכיצד תפקד כל אחד מבני הזוג. כנראה לא היתה מסכימה לדרך התיאור שלה.

"אבא שלי, שהיה איש ציבור פעיל - מזכיר, גזבר, שליח השוה"צ באירופה למשך שתי קדנציות לא רצופות, פעמיים ראש המועצה האזורית מנשה, מייסד המוסד החינוכי גן-שמואל, מקים איגוד הערים לאיכות סביבה מחיפה עד חדרה ועוד - כמעט ולא היה בבית. כל העול נפל עליה. בזמן אמת היא לא הביעה תסכול ולא התמרמרה, וזה יצא רק בשנים האחרונות. היא סבלה מזה