הרעיון עלה - לא עלה, התפרץ - למוחה לפני שנתיים, במהלך נסיעה ברכבת, תוך כדי האזנה לקטע מ"איטינג-דיסאורדר" (הפרעת אכילה), מופע של הסטנדאפיסטית האמריקנית מרגרט צ'ו.

עוד מחול קיבוצי:
פרס שרת התרבות ללהקת המחול הקיבוצית
הקיבוצניקיות הוותיקות יוצאות במחול
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

"היא מתארת שם בגילוי לב את בעיית האכילה שלה, וזה היה מצחיק בטירוף, אבל גם נורא עצוב ופוגע", מספרת עינת יניב-אסטליין (שדות ים). "בין היתר עולה מהסיפור שהיא ואחיה, שהיו נורא שמנים, עשו, על פי הנחיות הרופא, המון ספורט, הליכה ושחייה, ובסיום כל אימון נהגה אימא שלהם לאסוף אותם הישר למקדונלד'ס. ברקע שומעים את הקהל צוחק בטירוף, אבל אני הייתי מזועזעת, כאילו חטפתי אגרוף בבטן. החלטתי שמזה אני חייבת ליצור ריקוד".

עינת (33) - שלמדה תיאטרון ומחול, עוסקת בהוראת מחול באולפן למחול מנשה, ומופיעה בפרויקטים של מחול ותיאטרון - זוכרת מילדות שהיתה עסוקה מאוד בשאלות הדימוי העצמי ודימוי הגוף.

"אני רוקדת מגיל שש, ומהר מאוד מצאתי את עצמי עומדת מול הראי, בוחנת, משווה גובה וגמישות, ביני לבין בנות אחרות בכיתה, ולא אהבתי את מה שראיתי. יותר מאוחר, כמתבגרת, הדימוי העצמי שלי היה נמוך, לא הייתי מקובלת חברתית, אבל כשרקדתי, הרגשתי שאני שווה משהו. מצד שני התמקדתי מאוד בפגמים הגופניים שלי. מעולם לא הייתי אנורקטית או בולימית, אבל היתה לי, ועדיין ישנה, נטייה לאכילה רגשית. לא צריך הפרעת אכילה קיצונית כדי לא לאהוב את הגוף שלך, וכדי להשתמש באוכל על מנת לדחוס למטה את הרגשות הקשים".

היום את חיה בשלום עם הגוף?
עינת יניב-אסטליין: "לגמרי. וזה אחרי עבודה אינטנסיבית, רגשית, בעיקר. כמובן, כשאלך לאודישן ואראה לידי רקדנית צעירונת מניפה רגל עד גובה הראש, שוב אחזור לרגע לילדה של פעם, אבל עם הזמן למדתי להעריך את הכוחות ואת היכולות הפיזיות והרגשיות שלי, איתם לעבוד, ואותם להעצים".



בחזרה לרעיון שצץ ברכבת: את קטע הסטאנד-אפ של צ'ו לקחו עינת והמוזיקאי אבישי ביטון, עשו בו מניפולציות, העשירו אותו, העצימו את צחוקי הקהל ברקע, ויצרו פסקול דחוס, קומי-טרגי עד דמעות.

את התלבושת - "בגד קונספטואלי" בצבע הגוף, עם קרעים וחתכים, רמז לגוף פגוע ופצוע - יצרה ריטה לונדון. "מבחינתי הריקוד הוא כמו טריו: ישנה המוזיקה, ישנו הבגד, וישנה אני, כשכל אחד מעצים את האחר", אומרת עינת, ששפכה את לבה לתוך הריקוד - "CHEW" (לעיסה), היא קוראת לו.

"לקראת סוף הקטע אני זוחלת על הרצפה, כשברקע הצחוק של הקהל. שמונה דקות ריקוד, בסך הכל, אבל מתברר שהן אפקטיביות מאוד. אנשים אמרו לי שטוב שלא הארכתי יותר, כי קשה להכיל את הריקוד, הוא מציף רגשית. רקדנית שראתה אותי בחזרה לפני הופעה, פרצה בבכי מטורף. הריקוד נוגע לאנשים שסובלים, או שנוטים להפרעות אכילה - בעצב הכי רגיש, והתגובות בהתאם".

לפני כשנתיים התחילה להופיע עם "CHEW" בכנסים ובימי עיון שעוסקים בהפרעות אכילה - תופעה שהפכה מגפה בעולם המערבי, וגם בישראל. בהמשך חברה אליה סמדר וינשטוק, פסיכותרפיסטית, מטפלת בהפרעות אכילה ואם לבת שנחלצה מאנורקסיה,
ויחד הן מציעות עכשיו מפגש שלם בשם "אוכלים את הלב" - סמדר מספרת על החוויה האישית שלה ומסבירה מהי הפרעת אכילה בפן הפיזיולוגי, איך ניתן לזהותה, ואל מי ניתן לפנות לעזרה. עינת מתמקדת, גם היא מזווית אישית, בנושא דימוי הגוף, ומעלה את קטע המחול שלה.

"ככל שמזהים את הפרעת האכילה בגיל צעיר יותר, הסיכוי לטפל בה ולצאת ממנה גבוה יותר", אומרת עינת. לפיכך מכוונות היא וחברתה לנפגעים הפוטנציאליים: בני נוער מכיתות ח' ומעלה, במסגרות החינוך הפורמאלי והבלתי-פורמלי, וכן תלמידים ותלמידות במרכזי מחול ובמגמות מחול בבתי ספר. וגם ההורים מוזמנים!

מתבקש להניח שמשרד החינוך, הרשויות המקומיות, מחלקות חינוך, יחטפו אתכן.
"לצערי זה לא קורה. ליצור את הריקוד היה לי ממש קל, הוא פשוט כתב את עצמו. לשווק את המפגש - זה סיפור אחר, אבל אנחנו לא מוותרות (ואפשר לפנות אלי ישירות - 052-8795451). חווינו על בשרנו את הבעיה, אנחנו יודעות כמה רבים סובלים ממנה. בעקבות המפגש 'אוכלים את הלב' פנו כמה נערות לקבלת עזרה, ולא-מעט הורים פתאום הבינו מה קורה אצלם בבית. המפגש הוא סוג של רפואה מונעת".