הסרט של חן שלח, "פוטונובלה", הוא הרבה יותר מטלנובלה. מדובר כאן לא רק במשולש רומנטי ובהולדת ילד מחוץ לנישואים, אלא גם ובעיקר בסיפור רב-דורי של שתיקה והשתקה, גילוי והסתרה, בושה והשלמה.

עוד סרטים מקיבוצים:
סרט חדש מלווה קיבוצניקים שחזרו בתשובה
סרט חדש: הסחנה כ"גן עדן" על פי רן טל
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

המצלמה הרגישה של שלח (ועמיתו להפקה דוקי דרור) מפגישה בין גיבורי הסרט בדרך ששום אמצעי תיווך אחר לא מסוגל היה לעשות, בוודאי לא זה המכונה "פנים מול פנים". שיר, בתו של חן, הטרודה במשימת עבודת השורשים שלה, פותחת "תיבת פנדורה" שכל קודמיה דאגו לנעול ולהגיף עד קץ הימים או עד קצם של השותפים למעשים "שלא ייעשו".

חן שלח, שקולו מלווה את מעללי המשפחה הסבוכה הזו אך הוא עצמו נסתר מהעין (למעט הבלחה מהירה לפריים, סמוך לכותרות הסיום), זקוק לתיווך המצלמה כדי להגדיר מחדש את עצמו ואת בחירתו להנציח את הדברים, רק לאחר אילוצי משימת בת המצווה של בתו. בכך הפך הוא עצמו לחוליה בשרשרת ההשתקה השושלתית, שרק הדור הרביעי מסוגל היה להתירה.



הסרט הזה, שיוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ ומבקש להתארח גם בקיבוצים, משיק לסיפורים קיבוציים רבים שנוגעים לדור הפוסט-שואה שביקש להקים בית חם ומגונן אך הדבר לא תמיד עלה בידו. הוא חשוב בסוגו,
בכך שהוא מעודד את הדיבור המאוחר, את ההתפייסות עם המציאות, את החמלה שדילגה על דור הבנים ונספגה בנכדים.

השורשים של שלח הצמיחו ענפים ועלים יפים על-אף שלא תמיד הושקו בנוזלי החיים הבריאים, ובכך נחמתו. נדמה שכל השותפים לסרט, ולא רק שיר המתבגרת, עברו הליך של התבגרות מאוחרת ושל קתרזיס מזכך.

הדוקו-דרמה, שמתרחשת רובה ככולה במזרע, נפתחת בתמונה על הקיר בה נראית משפחה מאושרת בנוף פסטורלי, ומסתיימת באותה תמונה ממש. רק בתווך הולכים העניינים ומסתבכים. התחושה היא שמעתה הכל יהיה בסדר, או לפחות יטופל בדיבור ובמעשה ולא בשתיקה מסרסת.