על היעדרו של החדר האינטימי ושל ה"בית" הנפשי והפיזי בשנות ילדותה ונעוריה של אורלי סבר, פיצתה האמנית הצעירה במיצבים אורבניים מכמירי לב. על-אף חזותם המינימליסטית, הנעדרת מאפיינים אישיים, מבטאים מבני העץ והגבס שיוצרת סבר געגועים למחוזות חפץ שהופקעו מהיחיד לטובת הכלל.

עוד תערוכות של ועל קיבוץ וקיבוצניקים:
אייר את ילדותנו: תערוכה לזכר שמוליק כץ
"אף אחד לא ישים אותי במסגרת"
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

במוזיאון אשדוד ובמתחם "התחנה" בתל אביב הציבה סבר "צריפי" ענק פעורי עיניים על כלונסאות עץ. בגלריית "הקיבוץ" בתל אביב הציגה אובייקטים קטנים מגבס המדמים מקלט, חדר אוכל, מגדל מים, בית סכמטי. בגלריה של כברי - קיבוץ-האם שלה, אליו שבה עם משפחתה לאחר עשור של נדודים ברחבי הארץ - הציגה קוביית עץ גדולה בוורוד, אותה קיבעה על הקיר כהד עמום לפנטזיה על בית עץ שהקימה עם אביה על העץ המשפחתי.

כעת, בגלריה של לוחמי-הגטאות, בתערוכה חדשה המכונה "Blind spot" ("שטח מת"), מציגה אורלי סבר מבנה עץ גדול המתפקד כחומה שחורה הסוגרת על ריק, ואובייקט מרצועות גומי המדמה גוף אמורפי. בפתיחת התערוכה, בשבת (29.12), קיבלה סבר את "פרס אוסקר הנדלר" (בסך אלף דולר), אותו מעניקה הגלריה לאמן פעיל המצטיין בתחום עיסוקו האמנותי.

"עבודותיה של אורלי סבר נעות סביב המושג מקום/ חלל/ מרחב שהייה", כותב האוצר יורי כץ. "סבר חוקרת, משבשת, פולשת ולבסוף יוצרת חלל חדש בתוך החלל הקיים. העבודה הנוכחית בוחנת את הגבול הדק בין פיסול לארכיטקטורה. המסדרון הופך לצורה גיאומטרית, חומרית, שחורה וזרה ל'קובייה הלבנה' של הגלריה... ישות כובשת ותובענית, מעין זחל ענק הפורץ החוצה ומשאיר את הצופה בשארית המרחב".



איך יגיבו המבקרים בתערוכה על המיצב הבלתי-מתמסר שלך, החידתי באופיו?
אורלי סבר: "אני מודעת לכך שיש מצב מתסכל של הצופים מול העבודות שלי. אין אנחת רווחה של 'הבנתי'. הצופים רוצים למצוא עבודות פתורות שנותנות תשובה, ואילו אני שואלת שאלות שלפעמים נותרות ללא מענה. העבודות שלי לא מתמסרות בקלות".

מאין באות העבודות שלך?
"מחוויות של גוף ומקום. אני לא אוהבת פרשנות ישירה, אבל בילדות שלי בכברי לא היה לי ממש בית. גדלתי כמו כולם בלינה המשותפת, הלכתי לבית ההורים רק למשך שעתיים ביום, וכל הזמן חיפשתי מקום אינטימי משלי. לכן בנינו את הבית על העץ, לכן פנטזתי לגור בגומחה בתוך שירותים של מחסן הבגדים בו עבדה אמי.

"יש לי חיפוש מתמיד אחר הדבר הזה שנקרא בית או מגרש משחקים. עובדה שגם עברתי בעשר השנים האחרונות מקומות מגורים רבים עד שחזרתי לכברי - הוד השרון, כפר סבא, גבעתיים, שבי ציון, תל אביב ועוד. יצרתי אובייקטים גדולים שדימו צריפים על כלונסאות גבוהות, שהיו מעין מחווה לחדר האוכל הישן בקיבוץ בו נמצא כרגע הסטודיו שלי. 'צריף' אחד כזה, מתוך השלושה, שכב על הרצפה כמו גווייה. רציתי לבנות 'שכונה' כזו ולבסוף הצגתי מבנה כזה באשדוד ובתחנה בתל אביב, שם נוסף צריף שני".

היה טבעי עבורך, כבת קיבוץ בו היה יחיאל שמי חבר, לפסל בסגנון מופשט?
"בילדות ובתקופת הנעורים נחשפתי למשטחי הצבע של אורי ריזמן, לרישומים ולברזלים של יחיאל שמי, וגם לציור של אביבה אורי. אני חושבת שזה חלחל והשפיע על הבחירה. במהלך לימודי התואר הראשון במדרשה,
והתואר השני ב'בצלאל', גיבשתי את הסגנון המופשט, המינימליסטי, זה שמשיק לארכיטקטורה".

החזרה לכברי, לאחר עשור של נדודים, לא היתה פשוטה עבור סבר. "השטח היה מוכר לי כמו הגוף שלי, אבל אני הייתי אחרת מזו שעזבתי", היא אומרת. "חזרנו עם ילד בן ארבע ועם ילד שנולד ביום החזרה לקיבוץ, לפני תשעה חודשים. פתאום נתקלתי מחדש בחיבוק הקולקטיבי הזה שלפעמים חונק אותך, ולא תמיד מחלץ ממך חיוך. כולם יודעים על כולם, מעורבים במה שקורה להם, ולעיתים זה מעיק גם כשזה יוצא ממקום טוב.

"אני אוהבת אנונימיות, פינה משלי, וזה לא תמיד ניתן בקיבוץ. אז לא נטמעתי עד הסוף, אבל ההחלטה היא לחיות כאן. קודם כתושבים בדירה שכורה, ואולי אחר-כך בבית שייבנה בקיבוץ. החיפוש אחרי הבית האינטימי שלי עדיין נמשך".

ומה עושה לך הפרס?
"מאוד נעים, ובוודאי יקל עלי בתשלום שכר הדירה על הסטודיו. זכיתי בעבר בפרס קרן שרת, בפרס האמן הצעיר, בפרס גבעון, ועוד. אבל כאן זה 'משפחתי' יותר, ולכן גם מרגש".

התערוכה תינעל באמצע פברואר.