אני חייבת לפתוח ולהודות שספרו של תומר גרדי, "אבן, נייר" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד", סדרת "הכבשה השחורה"), נגע בי בנימים החשופים ביותר של קשריי עם האזור בו אני חיה: גבול לבנון, אצבע הגליל העליון.

עוד ספרים על קיבוצים:
ספר חדש: הבוררות בין עמוס עוז לקיבוץ חולדה
ספר הפיוס וההבנה את הקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

גרדי מעז לעשות ולומר את מה שרובנו, אוהבי הארץ, מתקשים להגיד. הוא מעז לחפור ולהגיע אל יסודות קיומנו כאן ולגעת בפצעים הכואבים - גם שלנו, גם של הזולת.

ספרו של גרדי כולל, מחד, מחקר ארכיוני יסודי הקשור לתקופת מלחמת תש"ח, ומאידך, סיפורים דמיוניים, שחלקם קורים בישראל וחלקם מתרחשים הרחק, בארצות האגדות. המחקר והדמיון שלובים זה בזה ולא נותנים לקורא מנוח.

הספר מתחיל במוזיאון "בית אוסישקין" הנמצא בקיבוץ דן שבגליל העליון, שם נולד המחבר. יום אחד מגלה תומר שבית-אוסישקין, שבילדותו היה במה מרכזית לעלילות חייו, נבנה מאבני הכפר השיעי הונין שבמרומי הגליל העליון, שנהרס במלחמת תש"ח.

שום סימן וזכר לכך שהאבנים ששימשו לבניית המוזיאון לטבע ולהיסטוריה של האזור, הן אבניו של הכפר ההרוס - לא נמצא במקום. מכאן ואילך מתחיל גרדי לחקור כיצד ומדוע הובאו דווקא אבנים אלה לקיבוצו, דן.

מן האבן הוא מגיע אל הנייר - כלומר, מחטט בכל ארכיון אפשרי שניתן להגיע אליו, ובודק את סיפור הכפר הונין,
שבבוא היום נבנה ליד הריסותיו מושב מרגליות שבהרי נפתלי.

החדירה לארכיונים אינה פשוטה, אבל התעקשותו של תומר לברר דברים עד תום ולהגיע אל חקר האמת אינה יודעת גבולות, ובשעה שחוקרים אחרים היו מסתפקים בחומרים שניתנת אליהם גישה, מגיע תומר לחומרים הנסתרים ביותר, בודק מה נמחק מהפרוטוקולים, ולמה נמחק, ומגיע אל חקר האמת של מה שהתרחש בכפר הונין, שראשיו דווקא שאפו להישאר בגבולות מדינת ישראל ולחיות עמנו בשלום.

לא נעים לראות את האמת המזעזעת מול עיניך, אבל גרדי אינו מוותר לקוראים, וכל צילומי הפרוטוקולים המספרים על ההתרחשויות הקשות ביותר, כמו אונס הנשים, הרס הבתים והריגת הגברים - ניצבים לנגד עינינו ולא ניתנים להכחשה. אי-אפשר לומר: לא ייתכן, אנחנו לא נהגנו כך. האמת מאבן תזעק. וגם מהנייר.