חברי הקיבוץ וההרחבה של אשדות יעקב איחוד כבר הורגלו למחזה השכיח: איש נמוך קומה, כובע לבן ורחב שוליים לראשו, יושב מול נופי הקיבוץ הישן והשכונה החדשה ורושם אותם בבלוק ציור גדול.

עוד תרבות ואמנות מקיבוצים:
סרט חדש: הסחנה כ"גן עדן" על פי רן טל
תערוכה חדשה לצלם אייל מרגולין: "ציפור לנפש"
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

מאוחר יותר יחזור לביתו, אותו בנה לצד בית בתו ונכדיו בשנת 2009, וימשיך את עבודת הציור בצבע ועל בדים גדולים יותר. התוצאה המרהיבה מוצגת במוזיאון "בית אורי ורמי נחושתן", בקיבוץ השכן אשדות-יעקב מאוחד, תחת הכותרת "צייר וקולנוען" (אוצרת: רות שדמון, נעילה: 29.12).

לאיש הצבעוני בן ה-82, הנראה יותר כאמן בפרובאנס מאשר כפנסיונר בעמק הירדן, קוראים ז'אקו ארליך. חובבי הקולנוע הישראלי הישן והטוב זוכרים אותו מכותרות הסיום כעורך הראשי של "סאלח שבתי", "שלושה ימים וילד" (בו שימש כעוזר במאי), "לאן נעלם דניאל וקס", "אלף נשיקות קטנות", "הגלולה", "מבצע קהיר" ועוד.

הוא היה עורך סרטים מיתולוגי שעבד לצד אורי זוהר, אפרים קישון, דוד פרלוב, מנחם גולן, ואחרים. במעבדת הסרטים שלו ושל שותפו דני שיק ערכו את סדרת "לול", את "מציצים" ועוד עשרות סרטים. אבל עיקר הגאווה שלו, אם כבר שואלים, היא על טרילוגיית הסרטים הדוקומנטריים של חיים גורי ודוד ברגמן: "המכה ה-81", "הים האחרון" ו"פני המרד". בסדרה עטורת הפרסים הזו, שנוצרה בהפסקות לאורך 15 שנה, הוא ערך את התחקיר, ואף סייע בכתיבת התסריט ובתרגום לצרפתית.

גם בצרפת (בה נולד ואליה חזר למשך שנתיים וחצי כדי לסייע בשיקום הוריו אחרי מות אחיו בתאונת דרכים) לא נחשב ארליך הצעיר לקוטל קנים. הוא עבד עם הקולנוען האיטלקי אנטוניוני, אלן רנה, ג'ין קלי ואחרים. במהלך שלושים שנה לימד עריכת קולנוע ב"בית צבי" ואחר־כך בבית הספר "סם שפיגל" לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים. העיסוק התובעני מנע ממנו לצייר כל אותה תקופה, למרות שייעד עצמו בצעירותו להיות אמן ומעצב גרפי.

ניתן לכנות את ז'אקו ארליך "היהודי הנודד", בשל 37 מקומות בהם התגורר, בכפייה ומרצון, אבל הבחירה באשדות-יעקב איחוד סגרה עבורו מעגל קיבוצי שהחל בסוף שנות הארבעים של המאה שעברה ונמשך עד תחילת שנות השישים. הוא עלה לשדות-ים, התגורר בחולתה, ומשם עבר לבית-קשת. הוא ניסה (עם הגרעין אליו השתייך) להקים קיבוץ סמוך לאילת, ובעין-גדי. לימים, אחרי 12 שנות מגורים בבית-קשת, עזב לתל אביב, התיישב בהרצליה, עקר לצורן ומשם הגיע להרחבה בקיבוץ הצפוני.

לפני שנעבור לקורות חייך, שיכולים לפרנס רומן מרתק... איך היתה העבודה עם אפרים קישון ואורי זוהר?
ז'אקו ארליך: "אפרים קישון, עם המבטא ההונגרי והאופי היקי שלו, היה ה'נודניק' הגדול ביותר שהכרתי בחיי... קפדן שהתעקש על כל פרט. הוא היה מקצוען אדיר, אבל גם אני לא הייתי פרייר. היו לנו ויכוחים קשים, אבל בסוף עשיתי את מה שהוא רצה, ועובדה שהוא צדק. הערכנו מאוד אחד את השני ולכן המשכנו לשתף פעולה גם לאחר סאלח-שבתי, לרבות ב'השוטר אזולאי'. ידעתי שאני עובד על סרט טוב, אפילו מצוין, אבל לא שיערתי, ואני חושב שגם קישון לא ידע, שזה יהפוך לכזה שלאגר".

ואורי זוהר?
"הייתי עוזר במאי ועורך של אורי ב'שלושה ימים וילד', שנעשה על פי סיפור של א.ב. יהושע. העבודה אתו היתה מאוד מעניינת. הוא היה גאון בתפישה הקולנועית שלו, ובעבודה עם האנשים. אחר כך הוא והחבורה שלו עשו במעבדה שלנו את סדרת לול ואת מציצים. הייתי נכנס לחדר והוא היה מוצף בעשן מתקתק... הייתי צריך מסכת אב"כ. הייתי מיודד אתו, אבל לא ממש עם החבר'ה שסביבו".



מסתור במרסיי, הכשרה בחולתה
ז'אקו ארליך נולד בשנת 1931 בשטרסבורג שבצרפת. הילדות, עד גיל שמונה, עברה עליו בנעימים. הוריו לא חסכו דבר ממנו ומאחיו. מלחמת העולם השנייה קטעה את ילדותו התמימה. במשך חמש שנות הכיבוש הנאצי בצרפת הוא הסתתר ב-15 מקומות שונים. תחילה עבר עם הוריו, אחיו ובני משפחה נוספים משטרסבורג, שהיתה סמוכה לגבול הגרמני, לעיר לימוז'. הפליטים הקימו מעין קומונה, אבל היה חשש שגם כאן יתגלו לנאצים ולכן עברו לגבול עם ספרד.

הנדודים לא פסקו וז'אקו הצעיר מצא את עצמו מסתתר בארמון במרסיי, שהוכשר על ידי המחתרת היהודית (בה היו הוריו חברים) למקום מסתור. המקום האחרון היה אצל אישה צרפתייה שהסתירה אותם באזור הדרום, ומאוחר יותר קיבלה את אות חסידי אומות העולם. התנאים היו קשים, ואצל ארליך אובחנה תחילתה של מחלת השחפת.

לאחר השחרור שלחו אותו הוריו ללימודי עיצוב גרפי וציור בבית ספר יוקרתי בפריז. ארליך הספיק ללמוד בשנת הכנה לקראת הלימודים, ואז גמלה בלבו ההחלטה לעלות ארצה. בשנת 1949 עלה לאוניה "אן מארי", והגיע לארץ.

הו