בסרט החדש, "גן עדן", מפגין הקולנוען רן טל, בן בית השיטה, את כישרונו הווירטואוזי להפוך יצירה תיעודית לאמירה אמנותית בעלת ערך סגולי משלה. טל בחר בסחנה (גן השלושה), שלמרגלות הגלבוע, כקלידוסקופ לבחינת פניה של החברה הישראלית - באמצעות 12 דוברים שונים החושפים את צפונות כאבם.

עוד סרטים מקיבוצים:
השלים את הסרט ועם הקיבוץ
סרט חדש מלווה קיבוצניקים שחזרו בתשובה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

עלילת הסרט נפרסת על פני שנה תמימה, מיום העצמאות דרך מחזור ארבע העונות, עד יום העצמאות שאחריו.

טל הוא מתעד בחסד עליון, שניחן בכישרון הקשבה נדיר. בזכות טביעת עין יוצאת דופן, ובעבודה מפרכת, הוא מצליח לדלות התבטאויות נוקבות מחייהם האישיים של מרואייניו. הוא לא מחטט ברכלנות וולגרית בעברם, אלא בונה רמת אמון המכבדת את השמעת מצוקותיהם הפנימיות.

האמירה הגלויה והמייסרת היא היוצרת את האמפתיה, ובחלק מהמקרים את ההזדהות, של הצופה עם הדמויות ועם צלם הרודף של כתמי עברם.

מאליה מתעוררת השאלה: מה עניין הסחנה, על רפלקס דימוייו האוטומטיים (מנגל וערבים), לספת וידויים קורעי לב? אפשר שהבחירה בסחנה, דווקא בגלל אותה תדמית כיפית, היא שיוצרת את ההנגדה שבאמצעותה מביע טל את השקפתו הפילוסופית על החיים.

האווירה הפסימית-מלנכולית עם הנגיעות המורבידיות, כביכול, השורה על הסרט (אל חשש, יש גם כמה הבלחות הומור מדליקות) הלוא עומדת בסתירה גמורה להווייתו ההדוניסטית של הסחנה. כשם ש"בן צבי 67"
(סרטו התיעודי של טל על המכון הפתולוגי באבו-כביר) היה שיר הלל אופטימי לחיים, כך מציג "גן עדן" את המתחולל בנבכי פנימיותה של החברה הישראלית.

הסרט רווי סמליות ישירה ומרומזת, אולם יותר מכל טעונה הבחירה בשם הסרט - גן עדן. לכאורה ניתן היה לשמוע קולות דומים בכל מקום שבו יוצב מיקרופון רגיש דיו להקשיב לכאב הבריות. האם מצוקותיהם של "הקבועים" במועדון לחבר, בחוף הים או בספארי, שונות מאלה של "הגרעין הקשה" בסחנה?

הייחודיות נעוצה ביופיו המהפנט של האתר, שהאמורא ריש לקיש ורבי אשתורי הפרחי, חוקר ארץ ישראל מימי הביניים, כינוהו "פתחו של גן עדן", וה"טיים מגזין" בחר בו כאחד מעשרת האתרים היפים ביותר בעולם כולו.

הצילום (דניאל קדם) והמוזיקה המקורית (אבי בללי) בסרט - שוס!