צילומי סרט קולנוע הם בדרך כלל עניין לא-פשוט, והדבר מסתבך עוד יותר כשמצלמים תחת איום טילים ואזעקות "צבע אדום" חוזרות ונשנות. זה בדיוק מה שקרה השבוע לבמאי אדם קלדרון, בן קיבוץ בארי, שהדרים מתל אביב עם צוות בן עשרים איש לקיבוץ בו נולד, כדי לצלם בו את סרטו "פרחים של מרציפן".

לעמוד המיוחד "אש מעזה"

עוד סרטים של קיבוצניקים:
סרט חדש מלווה קיבוצניקים שחזרו בתשובה
בני נוער יצרו סרט על אונס בקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

"התחלנו את הצילומים ממש כמה ימים לפני תחילת המבצע", מספר קלדרון. "למזלנו, כל הצילומים מתקיימים בבית העם של בארי, שיש בו מקלט, כך שכשנשמעת אזעקה אנחנו פשוט יורדים למקלט".

זה לא מפריע למהלך התקין של הצילומים?
אדם קלדרון: "מפריע מאוד, בעיקר הרעש של המטוסים שחולפים מעלינו והורסים את הסאונד, אבל אין מה לעשות, הצילומים נקבעו לפני זמן רב. אני עובד על הסרט הזה כבר ארבע שנים, ולא אתן לאף אחד להרוס לי אותו".

איך ההרגשה להיות קרוב כל כך לעזה בזמן שכזה?
"זה בהחלט די ביזארי, בעיקר לאנשי הצוות, שרובם ככולם תל-אביביים. אנחנו משתדלים מאוד להתרכז בעבודה על הסרט. מדובר בפיצ'ר, סרט באורך מלא, שאנחנו רוצים להספיק לצלם בזמן קצר מאוד - שבועיים - כך שכל דקה נספרת ועובדים הרבה וקשה. אני חייב לומר מילה טובה לאנשי בארי,
שמעניקים לנו אירוח חם ואוהב. אמי ואחותי, שעדיין חיות בקיבוץ, הן למעשה המפיקות בפועל של הסרט, וחברי הקיבוץ דואגים לנו ללינה, לאוכל ולכל מה שצריך".

על מה מספר הסרט?
"הסרט הוא מלודרמה צבעונית המספרת את סיפורה של קיבוצניקית בת חמישים, שאת דמותה מגלמת השחקנית נולי עומר, המתאלמנת מבעלה שנהרג בתאונת אופנוע, מה שטורף באחת את עולמה. היא יוצאת למסע המתחיל מקיבוצה בנגב, עוברת לכרך התל-אביבי ומגיעה, אחרי מסע כאוב ואופטימי, להשלמת חלקים בפאזל של חייה, שאותם ניסתה להדחיק ולמחוק מעברה".