תשכחו ממוזיאונים מרווחים, מוארים, במרכזי הערים, עם שומרים שתקנים ששמים עליכם עין בכל אולם. תשכחו גם מנסיעה נוחה בכבישים ראשיים. לא יכול היה להיות מקום ראוי יותר לתערוכה "רוקמת לתוך סלעים" מהמקום הנפלא הזה, על ההר הגבוה נטול השם, במרומי הגליל התחתון, שנקודת הציון היחידה למיקומו הוא עין-מג'נונה, המעיין המשוגע, שמתחתיו.

עוד מגורים מיוחדים של קיבוצניקים:
גרה בשלושה מ"ר ומאושרת
בית חלומותיה בקיבוץ - עשוי מבוץ
לעמוד המיוחד "יישובי הדרום תחת אש"
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בהר הזה, במערה חצובה בסלע, מיקמה איילת אדיב (50), בת וחברת קיבוץ עין המפרץ, את התערוכה שלה. כדי להגיע לאין-מקום הזה, חייבים להצטייד במפה מצוירת שתקבלו מבני הזוג, לא לפספס שבילים ופניות בלתי-צפויות, וגם להיזהר מכלי הרכב (מעטים, אמנם) הבאים לקראתכם. לבסוף תגיעו לדרך כורכר, ומשם במעלה ההר אל האוהל, שם יקבלו את פניכם המארחים: איילת אדיב, האמנית, ובן-זוגה מיקי כהן (59), מורה לתסריט וחיבור בין קולנוע למחול - וידיאו-דאנס, במכללת "ספיר".

ללא הסברים מיותרים, עם פנס בידי, אני פונה לעבר המערה, שם ממוקמת התערוכה. יורדת אט-אט, בזהירות יתרה, במדרגות החצובות בסלע, כשמשני עבריי, על הקירות, תלויים קמעות. הכל חשוך ורק בעזרת אור הפנס ניתן לבחון כל קמע, מאילו חומרים הוא עשוי, להתלהב מהמרקם והרקמה, מהגוונים ומשילובי האבנים, הזרדים, הזרעים והחרוזים, ובעיקר לחוש מה הוא אומר לך, הקמע. לך בלבד. כאילו נעשה למענך, מדבר אליך הקמע בשפתו הייחודית.

אני שרויה בחשיכה והפנס מאיר. מיד בכניסה תוקף אותי "שומר המערה", עקרב ענק, שחור, מפחיד. אט-אט נגלים סלעי המערה, ש"צמחו" עליהם פרחים מופלאים, צורות שנובעות מתוך הסלעים, עבודות נייר, עיסת נייר עם אדמה מקומית, עוד ועוד יצורים שאור הפנס מתמקד בהם והם בוקעים מתוך הסלע ומתחיים לנגד עיניי.

חולקים חיים במערה
ביום-יום המערה הזו אינה רק גלריה. במערה הזו חיים (בכיף) איילת ומיקי שנשואים זה לזו, ומחלקים את ימיהם ולילותיהם בין עין-המפרץ, מכללת ספיר ו"המערה". לאיילת ארבעה ילדים ולמיקי שניים מנישואים קודמים. "אני לומדת שבשילוב בין המקומות יש משהו משמעותי", אומרת איילת. "לפעמים, אחרי שהייה בשיא הקיץ בהר, החזרה למזגן בעין-המפרץ מבורכת. ובחורף, כשהגשם מחלחל פנימה, והמים נספגים בדרכם שלהם בסלע, אנחנו רואים במו עינינו איך הטבע פועל ופועם, ואחר-כך נוסעים למקום היבש, כלומר, לבית בעין-המפרץ".

לאחר פסק זמן ארוך למדי מהקיבוץ, שבמהלכו למדה אמנות ב"קלישר", בית הספר הגבוה לציור בתל אביב, ועוד שנים מספר במצפה חרשים, חזרה איילת בגיל 31 לקיבוץ, ועסקה שנים רבות בהוראת אמנות בתיכון. לאחר שכיהנה בתפקיד מזכירת הקיבוץ במשך ארבע שנים וחצי, הקימה בעין-המפרץ מקום שעסק בסדנאות אמנות וחיפשה עבודה מחוץ לקיבוץ.

בשנתיים האחרונות היא עובדת כרכזת השמה בחברת "שילובים" באזור הצפון, ומנסה למצוא ולהתאים מקום עבודה לאנשים בעלי מוגבלויות. "מציאת מקומות עבודה לאנשים אלה היא אתגר גדול וקשה", אומרת איילת. "הם אינם יכולים להתנדב. חובה להעסיק אותם בשכר, כדי לאפשר להם לחיות בכבוד".

יחד עם זה יש לאיילת ב"נווה אשר", מועדון הקשישים שבעין-המפרץ, חוג פיסול של קבוצת ותיקים מגיל שבעים ומעלה, שמגיעים מאזור המועצה האזורית מטה אשר. "זוהי השנה השלישית שלנו יחד, ואני מאוד אוהבת ללמד אותם".

ואיפה, בכל אלה, האמנות?
איילת אדיב: "לשמחתי, השארתי תמיד גם קצת זמן לאמנות שלי. אני עוסקת באמנות מגיל צעיר. היצירה מלווה אותי כל השנים. לפעמים באופן יותר אינטנסיבי, לפעמים פחות. התערוכה במערה היא החמישית שלי. הראשונות היו בעין-המפרץ. הרומן המשמעותי שלי עם רקמה התחיל בגלריה במגדים שבחוף הכרמל. זוהי גלריה מיוחדת של אישה שעוסקת בנושא הסיבים והרקמה. יצרתי איתה קשר והתערוכה נבנתה לתוך חלל הגלריה שלה".



"לבנות לעצמי מקדש"
"לחיים של מיקי, ובעקבותיו להר ולמערה, הגעתי לפני ארבע שנים", מספרת איילת. "כשהכרנו, המערה שימשה רק כמקלחת. אי-אפשר היה לגור בה. כל החללים בין הסלעים היו פתוחים, מקור בלתי-נדלה לעקרבים, לנחשים ולרמשים למיניהם. מיקי יצר את המערה לפני שאני הגעתי לחייו, לפני כחמש שנים".

מיקי: "לפני תשע שנים הגעתי להר הזה נטול השם, מעל עין-מג'נונה. העמדתי שם את הרכב שעד אז נדדתי בו מפה לשם, והתחלתי לחיות במקום. אז הקמתי את מאגר המים ורשת לצל. הכל היה מאוד ראשוני ומבחינתי זה היה מספק. שני דברים חסרו לי: מסתור מהרוח החזקה על ההר ומקום להתרחץ. אז נחצבה המערה. המערה עצמה נחצבה שני מטר לעומק, והוגבהה למעלה בתוספת מעין מסלעה. היו במערה המון חרכים שצריך היה לאטום