לכיתה של ניר מצטרף נער ערבי-ישראלי, סאלים (שאחיו, יתברר, נהרג מאש חיילי צה"ל), וניר (שהוא, יתברר, יתום מאב שנהרג מידי ערבים) אינו מוכן להשלים עם הדבר, וסוחף אחריו בכעסו את רוב ילדי כיתתו, שנחלקת לשני מחנות.

עוד פעילות משותפת לקיבוצניקים ופלסטינים:
קיבוצניקים, פלסטינים ורונאלדו על מגרש אחד
ההפקה ישראלית-פלסטינית, הבמאי קיבוצניק
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

המורה מנסה להסביר, לפשר ולצנן את האווירה המתלהטת, והסוף? טוב, כמקובל בז'אנר, פחות במציאות: קץ לשנאה, ואחוות עמים. "ניר נגד סאלים" (הוצאת "ספריית פועלים". איורים: ינון זינגר), ספר הילדים שכתב אמנון ורנר, נוגע ביחסי יהודים-ערבים בישראל, ובעיקר בגזענות בקרב ילדים.

אולי משום שנקעה הנפש מאסקפיזם, ומספרות הפנטזיה, האגדה והנונסנס, שהשתלטו על ספרות הילדים - שש הלב לשובו של הסיפור בנוסח הישן, הדידקטי בעליל, המבקש, מבלי להתבייש, להשפיע בכיוון הראוי על ילדים בגיל המעצב.

ברוב השנים מתוך החמישים שהוא חבר קיבוץ כרמיה, עסק ורנר (76) בהוראה ובחינוך (אבל היה גם מחסנאי תערובת, חצרן, פרדסן, עובד מטבח, עובד ייצור במפעל, גזבר, מזכיר גרעין, מרכז המחלקה הפוליטית ב"קיבוץ הארצי". כיום הוא גם עורך האתר "סיפורי קיבוצים"), ותמיד היה פעיל שלום (רק לאחרונה סיפרנו כיצד הוא מלווה ילדים פלסטינים לביקור נדיר בים), ותמיד התנדב בעמותות חינוך והנצחה, ותמיד כתב. המון.

"בהתחלה אלה היו פיליטונים על הקיבוץ, אבל כשהמציאות נהיתה כל כך מצחיקה, הפיליטונים שלי הפסיקו להצחיק". ב-1989 נהרג בנו, רמי, בתאונת אימונים בבית הספר לשריון, ומאז שהתפנה ורנר לכתוב סיפורים, מוקדשים רבים מהם לבנו ("ברור שאני חי קשה את נושא השכול, אבל בספר הזה לא היתה לי כל כוונה לכתוב על הבן שלי. זה חלחל, כמו שמחלחלים הקיבוץ, והמציאות הישראלית").

הגזענות הקיצונית בקרב תלמידים, שאתה מתאר בספרך, היא המציאות שאתה מכיר?
"מעניין. בספריית-פועלים אמרו לי שאני ורוד ורך מדי, שההתבטאויות של הילדים תרבותיות ומנומסות.
מה לעשות, אני לא מסוגל להכניס קללות וניבולי פה לכתיבה שלי. במשפחה שלי, ובשומר-הצעיר בשנות החמישים, לא קיללו בשום פנים.

"הבעיה, שהמציאות שאני רוצה לתאר בספר, היא ערכית. באירוע השקת הספר אמרה לי דוקטורנטית ערבייה: 'תיארת את הילד הערבי בצורה חיובית מדי. הוא נראה ומלובש טוב, מדבר עברית טובה'. אמרתי: 'הרי אילו תיארתי אותו מוזנח, מכוער ועילג, אף ילד לא היה מדבר אתו. כאן הוא ורמי נמצאים על אותה רמה, והקורא יכול להזדהות עם שניהם באותה מידה".

מה תשיב למי שיפסול את הספר כדידקטי מדי?
"יש ספרים דידקטיים טובים ורעים, כמו שיש ספרים לא דידקטיים רעים וטובים. אני חושב שבסופו של דבר, מי שרוצה לכתוב את האמת שלו, חייב להתייצב בצד שלה. אי-אפשר להיות באמצע, כי אז אינך אמין. אתה נוקט עמדה, כי זו העמדה שלך. אני פדגוג במקצועי, ובתור שכזה, חשוב לי להעביר מסרים חיוביים".

ספר יכול לחנך?
"אני חושב שלא. חינוך הוא תהליך מורכב, ארוך וקשה. במקרה הטוב, ספר יכול לעורר למחשבה שנייה, לספק, יכול להשפיע קצת. הלוואי שיכולתי לשכנע שאין מקום לדעות קדומות ולגזענות, לא בכלל, ובוודאי לא בין ילדים".